עם פרופיל 97 המנילה ששלחו לי כמובן הייתה קרבית, מילאת גולני גבעתי
וכל סוגי החי'ר בהתחלה, ובאפשרות החמישית אתם יודעים שהמנילה תיראה מגניבה אמרתי נוסיף תותחנים..
זה היה בשלב שעוד לא ידעתי שלא משנה איפה אתה רושם תותחנים אתה תהיה שם, גם אם רשמת ומחקת ואיכשהו קלטו את זה שמחקת אתה תהיה שם.
קיבלתי מכתב שמבשר לי שאני הולך לתותחנים, כמובן שתקפה אותי שביזות, ופעלתי
על פי המשפט של חברי הערס הידוע "או סיירת או ניירת", שאומר שאו שתהיה הכי קרבי או שתהיה הכי ג'ובניק, ניסתי להוריד פרופיל ללא הצלחה(הורידו לי ל82 שזה לא משנה כלום) ויום הגיוס הגיע..

חשבתי על האפשרות המדהימה של לא להתפנות, אבל אבא שלי שיכנע אותי לא לעשות את זה, ומצאתי את עצמי באוטובוס לשיבטה..
איך שהגענו סגרנו שבת, שזה נראה לי תקדימי ביותר כי בדרך כלל תמיד משחררים
את השבת הראשונה, רמות השביזות בימים הראשונים היו קשים, המדבר של שיבטה לא הוסיף כמובן, אבל עברנו את זה איכשהו...
הטירונות הייתה אמנם קשה, הייתה משמעת קשה (כן כן בתקופות האלה המשמעת בתותחנים הייתה מאוד מאוד קשה, לא כמו היום שאסור להוריד פקלים בכלל),
המפקדים שלנו עברו כל חוק אפשרי רק בשביל לטחון אותנו , אבל היה סה"כ
חווייתי, התנפחתי מבחינה פיזית בצורה יפה (היו אוהבים להוריד אותי לפקלים).

אבל אז פתאום תפס אותי משהו, שמתי לי שכל חבריי ג'ובניקים מסריחים,
כל פעם שהם מתקשרים אליי , הם או בים או שותים או במסיבה, ורק אני כמו מניאק
סוגר וטוחן, ועזבו את זה שלתותחנים אין בכלל הערכה וחושבים שהם סוג של ג'ובניקים
עם נשק (לא כולם אבל די הרבה).

יזמתי שיחה עם המפקד האישי שלי, אמרתי לו שמע אני רוצה לצאת לחובשים או משהו
לא מתאים לי יותר היציאות המסריחות האלה לא מתאים לי שלא מעריכים אותי, ובנוסף קשה להיות הקרבי היחיד מבין ח'ברה קרובים (איזה 10 כולם ג'ובניקים).

הוא כמובן ניסה לשכנע אותי, "בניתי עליך למפקדים.. אתה חייל טוב " וכל הבילבולי שכל האלה בסוף סיכמנו שהוא ישלח אותי לחובשים.

יצאתי לחובשים אחרי המסע כומתה, ואחרי שבוע הבנתי שאין כמו הח'ברה שהיו לי בסוללה, התגעגעתי לאווירה , התגעגעתי לאנשים ואחרי שבועיים חתמתי ויתור מהקורס וחזרתי.

חזרתי לאימון המתקדם ששם כאמור עובדים הם הכלים (תומתים - לחסרי הידע , זה התותח)
ואז קיבלתי כאפה נוספת, והבנתי שלא מתאים לי להתעסק עם החרא הזה של הגירוז והשימון, וכלי כבד שיחסית לא נמצא בלב האקשן.
אז כמובן התחילה המלחמה (לבנון 2006) הכשירו אותנו באופן מזורז ועלינו לגבול
להשתתף בה, הגענו די בסוף, אבל הספקנו לטעום ממנה מעט.

אחרי המלחמה החלטתי לעשות בעיות כדי לצאת מהדבר הזה שנקרא תותחנים
דפקתי נפקדות של שלושה ימים שבמהלכה המסו"ל (מקביל למ"פ בחיר ) שלי שיכנע אותי לחזור והבטיח שבסוף מסלול הוא יעזור לי, משם עברנו כל מיני קווים שחירנקים תופסים, ויחסית היה כיף. ניסתי שוב לנסות לעובר לחיר עם 55 , ולא הצלחתי.

בכל מקרה בסוף מסלול יצאתי למחלקת המטבח בתור משגיח כשרות (כן כן השבוע
שבוע קסם לי ולעבוד במהלך השירות גם ) שם סיימתי עוד 2.4 שבהם למדתי לבשל
המון דברים טעמים , הייתי אחמ"ש לפרקים וסה"כ היה צחוקים, למרות
שהיו לי הרבה וויכוחים עם טבחים על כשרות (אין מה לעשות אי אפשר לחפף)
שבמהלכם גם אחד עלה משפט בגללי (הבן אדם היה מפיר את הכשרות בזדון),
תפקיד חרא אבל לפחות הרגשתי שליחות ושאני עושה משהו בצבא (אני מאמין
בלשמור כשרות)

ולכל המזלזלים בתפקיד זה תפקיד עם המון אחריות (במיוחד בגדוד שלנו
שנגדים כל היום במשרד ולא נמצאים חצי מהשבוע) להיות אחראי על 6 טבחים
ועוד 10 תורנים ולעמוד בביקורות ולחץ של מטבח, ועם זה לעשות אוכל טעים
(גדוד 402 ח'ברה מי שאכל יודע)

אלו היו ה3 שנים שלי!