נכתב בלשון נקבה מתאמי נוחות בלבד (מתאים לשני המינים)

אני יודעת שמד"סית זה לא בדיוק תפקיד "נחשק" או יוקרתיף ושמגיע/ה בערך בן אדם בשנה בשביל לשאול לגבי התפקיד, אבל בכל זאת החלטתי לכתוב קצת מה היה במיונים.
זה גם לא בדיוק מאמר כי זה בסך הכל כמה שעות. ואני בטח לא מתיימרת לכתוב כמו כל מתגבשי טייס/חובלים/צנחנים, או כל יחידה קרבית אחרת. סתם לספר מה היה.

המיונים עצמם היו בוינגיט, בשעה 9 בבוקר, אני אישית הגעתי לילה קודם לישון באזור המרכז, כדי לא להסתבך עם אוטובוסים מהדרום.
קצת מסובך בתוך וינגיט (זה מקום גדול), מגיעים לשם בערך 70 בנות
(וכן, זה לא שמועות רובן הגדול נראות טוב מאוד), נותנים אישורים רפואים, מחכים שכולן יגיעו, ואז מתחיל לדבר איזה בחור (מילואמיניק) מסביר קצת על המיונים, מה הולך להיות, מותר לעזוב בכל שלב של היום שרוצים, בלה בלה בלה. מי שרוצה הולכת להחליף בגדים. ומתחילים ללכת אחריו. יוצאים מתוך וינגיט, לכיוון הים, עדיין לא ברור לאן הולכים או מה בדיוק הולכים לעשות (אני הייתי מוכנה מראש אז ידעתי.) עוברים כמה דיונות (בערך 500 מטר) נעמדים בשביל. הוא מסביר שמתחילים את הריצת 2000. בסוף ה1000 עומד בחור צריך להגיע אליו ולחזור חזרה.
כמה מילים לגבי הריצה, אני אישית רצה בדרך כלל בערב ועל שביל כורכר או על כביש.
שם זה היה בערך ב10 בבוקר, שיא החום, שיא הלחות, זה היה קרוב לדיונות..אז חלקים גדולים מהשביל היו מכוסים בחול ים(שמקשה מאוד מאוד על הריצה) היו כמה שיפועים(שגם הקשו מאוד) מה שהיה ירידה בהלוך, בחזור היה עליה ולהפך. היה מאוד קשה סך הכל. הספורטאיות באמת רצו בטרוף, אלה שלא כל כך ניסו להחיל חזק אחרי 200 מטר עברו להליכה, אני אישית ניסיתי לשמור על קצב קבוע. הגעתי מקום 35 מתוך 70 (מקום טוב באמצע) עשיתי את זה ב13 ומשהו דקות (בבית אני עושה ב12).
חוזרים חזרה לבסיס, באמצע הדרך ראיתי מישהי מתמוטטת על הריצפה, תפסתי אותה והרמתי אותה (לקחתי אותה לצל) היא לא הסכימה ללכת ואמרה שכואבת לה הבטן אחרי כמה צעדים היא הקיאה את הנשמה. עזרתי לה ללכת, נתתי לה לשתות, אחרי כמה דקות ראיתי עוד מישהי שלא מרגישה טוב, עזרתי לשתיהן להגיע לבסיס שם כבר הן היו בסדר.

הגענו חזרה לבסיס, שם נתנו מים קרים, וכמה דקות לנוח.
חילקו אותנו לקבוצות של 8-10, לכל קבוצה היה מדריך (כולם היו מבוגרים כאלה מילואמיניקים) לי היה מדריך ממש נחמד, קצת קשוח אבל חביב. הוא אמר להתחלק לזוגות, ואז כמובן כפיפות בטן (עשיתי 60, שזה די הרבה יחסית לאחרות בקבוצה שלי, אבל היינו קבוצה של פדלאות) אחר כך איך אפשר בלי שכיבות שמיכה (עשיתי 17 זה די גרוע). אחר כך נתנו לנו אלונקה, בקבוצות מסויימות אחת הבנות הייתה על האלונקה, לנו שמו כמה תיקים זה לא שקל כלום. ו... להתחיל לרוץ. סיבובים מסביב לכמה מבנים. כל פעם הוא קורא למישהי, נותן לה משימה, והיא צריכה להעביר את המשימה לשאר הבנות.
המשימה הראשונה הייתה לשים את האלונקה בשיפוע, מותר להעזר בכל מיני דברים, אבנים וכאלה, אבל לא בשולחן או כסא, מרגע שמניחים את האלונקה. אסור להרים אותה שוב, הבחורה הראשונה ניסתה. אחרי כמה דקות המדריך התעצבן ושאל אם מישהי אחרת חושבת שהיא מסוגלת להעביר את המשימה כמו שצריך, מישהי אחרת ניסתה, וגם הוא עצר אותה באמצע, השלישית הצליחה להעביר את המשימה, (זחלנו על האדמה והרגשנו ממש קרביות, אפילו יש לי שריטה ) אבל לא היה לה שעון (כמו לרוב הבנות) אז כשהוא שאל כמה זמן נשאר, היא גימגמה משהו בסגנון של "פחות או יותר... אמממ... נראה לי ש... אולי דקה" והוא קצת התעצבן, ואמר שנגמר לה הזמן לפני דקה, והפסיק אותה.
ואז הגיע תורי, הוא נתן לי משימה, להעמיד את האלונה, על שתי רגלים (משהו שנראה ככה H במקום מסויים (הוא אמר בדיוק איפה), הוא סופר עד 5, וצריך לעזוב את האלונקה, והאלונקה צריכה לעמוד יציבה, בלי להעזר בשום דבר, אם היא נופלת.. צריך לרוץ הלוך חזור לאנשהו ולנסות שוב. נשמע לא הגיוני? נכון, פיספסתי חלק מההסבר שלו שאומר, שמותר להעזר בדברים, אבל לא בחפצים כמו כסא ושולחן. הוא שאל אותי אם אני רוצה להפסיק את המשימה ולעבור למשימה הבאה, אמרתי לו לא וביקשתי להמשיך בלית ברירה הוא נתן לי. אחרי 2 נסיונות הבנתי את העניין, חפרנו שני בורות קטנים באדמה והאלונקה עמדה!! כולם מחאו כפיים כי זאת המשימה היחידה שהצלחנו לסיים כמו שצריך (הייתי מאוד גאה )
אחר כך היו עוד כמה משימות. כמו להעביר את האלונקה מנקודה A לנקודה B בלי שהרגליים יגעו בריצפה ובלי שהאלונקה תיגע בריצפה, (מזל שכולן היו ספורטאיות וגמישות) זחלנו קצת על הדשא (לא לבוא עם מכנס לבן.. כי בשלב זה הוא יהפך לירוק) באיזשהו שלב נראה לי שהספיק לו לראות חבורת בנות (קצת מפונקות) מזדחלות על הדשא צורחות כמו סתומות ומנסות להעביר את האלונקה. גם את המשימה הזאת הוא הפסיק באמצע.
הייתה עוד משימה, להעביר את האלונקה מתחת לשולחן, 3 פעמים לאורך ו3 פעמים לרוחב, נגמר הזמן לפני שכולנו עברנו, וגם את זאת הוא הפסיק. היו עוד כל מיני משימות, כרגע אני לא כל כך זוכרת.

בזה נגמר פחות או יותר הקטע הפיזי, שכחתי רק להזכיר, בין משימה למשימה היה צריך כל הזמן לרוץ עם האלונקה, וכל משימה שלא מצליחה שוב רצים, אומנם לא היה על האלונקה כמעט משקל אבל זה היה קצת קשה, הדבר היחיד שהצליח לעודד אותי להמשיך לרוץ ולהחליף את אלה שלא רוצות לרוץ, זה לחשוב על חיילים קרביים שעושים מסעות של עשרות ק"מ עם אלונקות, עם משקלים מטורפים.

נתנו לנו הפסקה של חצי שעה, חילקו לנו פירות, ולחם עם שוקלוד וגבינות, לי אישית ממש לא היה שום חשק לאכול וככה גם לרוב הבנות. בחצי שעה היה צריך למלא שאלון, חלק טכני(שם, משפחה, מה ההורים עושים, שנות לימוד, בית ספר, מגמות כאלה דברים) וחלק שאלות שצריך קצל להתפלסף. (תכונות טובות, תכונות רעות, נקודות שיא ושפל בחיים, אם יש לך חברים, ומה אתם עושים כשאתם נפגשים). בחלק הזה היה די שכונה, ישבנו 10 בנות ליד שולחן ומילאנו יחד את כל השאלון היה די מצחיק, בוא נגיד שאני משערת שהמפקדים יהיו קצת מופתעים שלכולנו יש את אותן תכונות טובות ותכונות רעות.

המדריכים חזרו ממהפסקה שלהם, המדריך שלנו ביקש לחשוב על נושא, כל נושא שאנחנו רוצות, שנוכל לדבר עליו במשך דקה וחצי לפחות.

הבחורה הראשונה התחילה (היא הייתה בכושר מצויין) הבעיה שהיה לה מבטא (אין לי שום בעיה.. אני רק מנסה להסביר) ואי אפשר היה להבין כל כך מה היא אומרת. נורא חשוב בקטע הזה לדעתי השפת גוף.. היא לא הפסיקה לזוז מצד לצד, שיחקה עם היידים שיחקה עם השער, ולדעתי האישית אלה דברים שמראים על חוסר ביטחון.
הבנות דיברנו על כל מיני נושאים (קצת מוזרים) הייתה מישהי שמתנדבת במד"א וסיפרה על תאונת דרכים מזעזעת, היו כאלה שדיברו על ספורט, על בטיחות בדרכים, על גיל ההתבגרות, ממש על המון נושאים, היו כאלה שהיו טובות יותר ופחות (כמו בכל דבר) רוב הבנות התחילו לגמגם באיזשהו שלב והוא עצר אותן אחרי חצי דקה או דקה.
הגיע תורי (יש לי נסיון בהדרכה, אני מדריכת תיירים בעבודה) ולכן עשיתי את ההדרכה שאני עושה בעבודה, דיברתי דקה, שתי דקות, שלוש דקות, והוא לא עוצר אותי יצא שבסוף דיברתי לפחות 5 דקות, עד שהוא הפסיק אותי, כשהוא הפסיק אותי היה מרוח לו חיוך על הפרצוף (פעם ראשונה שהוא חייך מתחילת המיונים) אמר לי תודה וישבתי.

אחרי זה הגיע שלב הראיון האישי.
הוא אמר לנו להסתדר בסדר איך שבא לנו, וכשאנחנו באות להביא איתנו המלצות (אמרו לנו מראש להביא המלצות ממאמנים או בתחום ההדרכה). יצא שנשארתי אחרונה (למרות שהוא אמר להסתדר לפי מגורים.. זאת אומרת שמי שגרה הכי רחוק תיהיה ראשונה אבל לא הייתה לי בעיה) בזמן שהאחרות התראיינו ישבנו ודיברנו והיה ממש נחמד. אחלה בחורות היו שם,כל מי שחזרה מהראיון אמרה שהוא ממש קשוח ומנסה לשאול שאלות מכשילות (תכף תבינו למה אני מציינת את זה) הגיע תורי ובגלל שהייתי אחרונה כל שאר הבנות כבר הלכו, התיישבתי בכסא מולו, והוא חייך אלי ואמר לי "אני לא אומר את זה בדרך כלל, אבל ממש התרשמתי מההדרכה שלך" נראה לי שבאותו רגע ממש הסמקתי (). הראיון היה ממש נחמד, צחקנו המון (כן כן, אני והמראיין, צחוקים, אתם קולטים??) הוא דיפדף בדפים שלי ושאל כל מיני שאלות, וקרא את ההמלצות שלי (מהצופים ומהעבודה) והתרשם מאוד לטובה.
הוא אמר שהציון הסופי שלי בבר אור לא כל כך טוב. (45 ציון סופי, היו הרבה שקיבלו פחות בקבוצה שלי) הוא הסביר לי שבקורס עצמו דבר ראשון שעושים זה מבחן בא אור, מי שמקבלת מתחת ל-60 חוזרת לבקו"ם לבלות את השירות שלה כפקידה. הוא הסביר לי שבגלל זה הוא מתלבט אם להמליץ עלי או לא, הסברתי לו שאם הוא ימליץ עלי לפחות יהיה לי צ´אנס לעשות משהו טוב בצבא אם לא אז אני בטוח אהיה פקידה כי אין לי שום זימונים אחרים. בזה פחות או יותר נגמרו המיונים. הוא עוד הסביר לי אחר כך איך יוצאים מוינגיט וכאלה ממש נחמד.