והנה עוד מקורות:
הפקודה "אחרי!", שהורתה - פקודה הרואית שניתנה בקרב על הקאסטל בימי מלחמת השחרור: "המפקדים יחפו והחיילים ייסוגו". נוכחותו של האלוף הכבידה על המפקדים בשטח. "אנחנו כוח קטן ואין אפשרות להצטרף", אמר לו צורי שגיא לפני מרדף אחרי חוליה שהתמקמה בבית בכפר חווארה. "אני הנהג שלך", אמר, והוריד את הנהג מהג'יפ. פעם אחרת הגיעו עדי מערה בתוכה התבצרה חולית המחבלים. חדורי רוח קרב ביקשו המפקדים הצעירים למהר ולתקוף. להמתין, הוא אמר. אורך רוח. החיפזון מן השטן. בסופה של המתנה מורטת עצבים בשמש היוקדת ידעו שצדק. המחבלים הסגירו עצמם ומפקדם ירה בעצמו למוות.

הפקודה "אחרי!" מייצגת את התפיסה כי על המפקד להמצא בראש כוחותיו בשעת הקרב. זהו עקרון ההובלה מלפנים. במסורת הצנחנים, הפכה תפיסה זו לערך יסוד במנהיגותו של המפקד. הרעיון עצמו לא היה חדש בצה"ל. ראינו קודם כי גם בפלמ"ח נהוג היה כי המפקדים מסתערים ראשונים ונסוגים אחרונים, ומנהיגותם נשענה במידה רבה על הדוגמא האישית שנתנו באומץ ליבם. גם לפי מסורת הצבא הבריטי היה על הקצין לעמוד בראש חייליו ולשמש להם מופת בהתנהגותו השקולה והקרה. אך במובן מסוים, לא היווה עקרון ההובלה מלפנים את העיקר במסורות אלה. בפלמ"ח - בשל תפיסות הפיקוד השוויוניות, וכן בשל טיפוח האחריות האישית למשימה בכל חייל, נתפסה הדוגמא האישית של המפקד רק כחלק מהאמצעים המובילים להנעת החיילים ולהשגת המשימה. בצבא הבריטי מאידך, הושם הדגש על התנהגותו המקצועית של הקצין בשעת הקרב, אך הוא בוודאי שלא ציפה מאנשיו שיתנהגו אף הם כ"קצינים וג'נטלמנים". ייחודה של מסורת הצנחנים היה בכך שהפכה את הפקודה "אחרי!" לאקסיומה ערכית של התנהגות המפקד, כאשר כל שאר נערכים וההתנהגויות האחרות נגזרות ממנה.

אם תרצה עוד רק תגיד !!!