חידה אפופת מסתורין מעסיקה את ההיסטוריונים, את החוקרים, את הסופרים והוגי הדעות הישרדות העם היהודי.

ההיסטוריה זורמת בקצב מואץ. העולם מתקדם ומשתנה – תרבויות פורחות, מתנוונות ונכחדות; אימפריות קמות, צוברות עוצמה ושוקעות; עמים חדשים עולים על בימת ההיסטוריה, משחקים תפקיד מזערי או ראשי ונמוגים אל ערפילי הזמן: אישים רבי השפעה נשכחים; שינויים ותמורות ללא הרף בתולדות האומות. העמים, כמו האדם, הם בני תמותה. האדם-סופו למות, זה חוק הביולוגיה. העמים-סופם לשקוע, זה חוק ההיסטוריה! למרות הכל, עם אחד אינו משתנה, אינו נעלם, אינו נכחד.

הוא ניצב , מזדקר לעין, מתעקש לרשום את שמו בכל אחד מדפי ההיסטוריה, הוא אינו בן תמותה. זהו העם היהודי! סרוק את נבכי ההיסטוריה, חפש בין גווילי הזמן, האם תמצא עם קטן ונרדף ששרד לאורך דורות רבים כל כך? כל לאום שפרח, נבל בבוא עתו. כל אומה שזרחה כשמש בצהריים, שקעה במחשכי הלילה. שבטים שהסתתרו בפינות נידחות של העולם, שרדו כל זמן שציוויליזציה אחרת לא הגיעה אליהם. אולם מה נותר לאחר שנחשפו להשפעות זרות? העם היהודי, למרות פיזורו הרב, על אף היותו מעורב בחיי היומיום של תרבויות רבות עוצמה, על אף הסכנות, האסונות, הפגיעות וניסיונות ההשמדה – ממשיך להתקיים. הוא הוכה, הוא הוספד, והוא קם לתחייה מבין המתים. ''ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים'', הכריז המן בימי האימפריה הפרסית.

את העם המוזר צריך להשמיד, טען אדם זה, שריכז בידיו את מלוא העוצמה באימפריה האדירה ששלטה על 127 מדינות. אימפריה? מי זוכר אותה? ולעומתה, העם היהודי המושפל והגולה, ללא חבל ארץ, ללא עוצמה פוליטית, ללא שלטון מדיני, שרד והמשיך להפר את חוקי ההיסטוריה. הסופר והמשורר הגרמני המומר, היינריך היינה, אמר: ''עמים התרוממו ונעלמו, מדינות פרחו ונבלו, מהפכות סערו על פני האדמה, והם היהודים, היו רכונים על ספריהם, ולא הרגישו כלל בסופת הזמן שחלפה על ראשיהם''.

ארנולד טוינבי, מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים, סוקר בספרו Study of History Aאת עלייתן ושקיעתן של עשרים ואחת תרבויות: המצרית, האנדית, הסינית הקדומה, הכרתית, השומרית, המאיה, הסורית, ההודית הקדומה, החיתית, ההלנית, הערבית, הפרסית, ההינדואית, המקסיקנית, היוקטנית, הבבלית, הנוצרית-אורתודוקסית ברוסיה, הנוצרית-אורתודוקסית מחוץ לרוסיה, תרבות המזרח הרחוק ביפן ובקוריאה, אבל... הוא כותב: ''שמירת הזהות הלאומית על ידי אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת במקום אחד, אלא מפוזרת בכל קצוות תבל, נתונה לרדיפות נוראות ללא הרף – זוהי תופעה כה בלתי רציונלית, שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה''.

''מוזר – אין עם בהיסטוריה של המזרח, שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. מוזר יותר, שהדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים, בעוד כל הדתות של כל הגזעים העתיקים בתקופה הטרום-נוצרית נעלמו. מוזר עוד יותר, שהדתות 'החיות' של העולם, כולן בניות על רעיונות שנלקחו מהיהודים. הבעיה איננה אפוא מה קרה, אלא מדוע זה קרה כך? למה ממשיך גזע זה להתקיים? מדוע חיה היהדות? לא נוכל לתת תשובה לשאלות אלה... פה הייחוד היהודי''.

(ההסטוריון ט''ר גלובר) בניגוד לחוקי ההיסטוריה מעבר לזמן "אינני יכוללשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהוא מעבר לזמן".

(הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר) מנפץ תאוריות "לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה הייתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם.
קיומה הוא תופעה מיסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה".


(הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב) בניגוד להיגיון ההיסטורי "עם זה התגבר על שורה מדהימה של צרות ופגעים, שלפי דרך הטבע אי אפשר לעמוד בהם. קיום ממושך זה, בניגוד להיגיון ההיסטורי, הוא דבר מופלא ביותר ומצריך הסבר".


(הסופר האמריקאי הרמן ווק)הוא לא הבין "מוצא אני עם מיוחד בקרן זווית של העולם. נבדל מכל שאר גויי הארץ, העתיק מכולם. עם שקורותיו קדמו במאות שנים רבות לקורות התרבויות העתיקות ביותר... עובדת קיומו של עם זה מתמיהה אותי". (הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי בלז פסקל)ה הפליא אותו "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, ומילאו את העולם בשאון, הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר, והם שקעו, בלו ועברו מן העולם.

היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם. עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך לבסוף הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל או אינם קיימים עוד. היהודי ראה את כולם, והביס את כולם. היום הוא אותו יהודי שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה ולא תשישות של זקנה. כישוריו לא נפגעו וערנותו לא קהתה. כולם בעולם בני תמותה חוץ מהיהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר.

מהו סוד נצחיותו?" (הסופר האמריקאי מרק טווין) 'תאונה' של ההיסטוריה "יש לעם היהודי היסטוריה כשל כל העמים. כתבתי אי פעם שהיהודים הם 'תאונה' של ההיסטוריה, משהו שאיננו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה". (פרופ' ג'ורג' פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי) מעורר קנאה, מעורר שנאה "מהו סוד קיומם המתמיד? מהו סוד התחדשותם של היהודים? מדוע קבוצות גדולות יותר, תרבויות וציביליזציות חזקות לא פחות, אבדו מן העולם, נעלמו או נטמעו – ואילו היהודים נשארו יהודים?... בתודעתם ובתודעת הסביבה הם בני אברהם, יצחק ויעקב. קיומם המתמיד שימש נושא לתמיהה ולהערצה, לקנאה ולשנאה כאחת". (ההיסטוריון הישראלי, פרופ' שמואל אטינגר) זה מציק להם "עם ישראל וקיומו הנצחי מהווים בעבור העולם הנוצרי 'מיסתורין'. מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה, יותר משניסתה לעמוד על טיבה. היא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להיפטר מהעד הטרדן: רדיפות, טביחות, השמצות וכל סוגי האלימות המוסרית והפיזית האפשריים.


אלא שהעם שרד, והישרדות העל-טבעית הקנתה מימד נוסף למיסתורין זה". (הכומר שהתגייר, אברהם לבני) כל הנסיונות להסביר את סוד קיומו הנצחי – כשלו. העם היהודי חי לאורך תקופות רבות ושונות זו מזו, בין עמים זרים ומרוחקים זה מזה, במצבי רווחה ובמצבי עוני ומצוקה. מהי הסיבה המסבירה את הישרדותו בכל מגוון המצבים האפשריים? למרות הרדיפות אין עם נוסף בעולם שהוא כה נרדף, שנגזרו עליו גזרות כה רבות, שהעלילו עליו עלילות כה רבות, שגירשו אותו ממקומות כה רבים. אין עוד עם בעולם, שדם בניו ובנותיו נשפך כמים לאורך כל הדורות, כפי שנאמר בתורה:
"ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך, והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם."
(דברים כ"ח) בתקופות ימי הרעה שבאו על עם ישראל בגלותו, לא היה יום שקללתו לא היתה מרובה משל חברו. מדי פעם גזרו על היהודים גזרות חדשות, קשות מן הראשונות: היהודית נושלו ממעמדם ונלקחו מהם כל הזכויות האזרחיות. הוטלו עליהם מסים רבים וארנונות וירדו לחייהם. נגזר עליהם לחיות בגטאות, ללבוש בגדים מיוחדים ולשאת אות קלון (טלאי צהוב) על בגדיהם. נגזרו עליהם גזרות גירוש וגזרות שמד. הם חשו על בשרם את ענויי האנקויזיציה, ובלב מורתח היו עדים לשרפת התלמוד. מפעם לפעם העלילו עליהם עלילות שונות ומרושעות: עלילות דם, חילול ה'חלה הקדושה', הרעלת הבארות, שיתוף פעולה עם האויב/ים ועוד. לא אחת אמרו היהודים באנחה: "מי יתן, ולא היינו מגיעים לימים אלו! מי יתן, והיינו יכולים לחזור לצרות של אתמול, ללא הצרות והתלאות החדשות של היום". נתקיימה בהם התוכחה הכתובה בתורה:

"בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר."
(דברים כ"ח) התורה ניבאה שבגלויות השונות יחיו היהודים תחת שלטון עויין ותרבינה הרדיפות, אך למרות הקשיים והסכנות, למרות הסבל, לא יפר אלוקים את בריתו, והעם היהודי ימשיך להתקיים:

"ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם-לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלוקיכם."
(ויקרא כו, מד-מה) יחד עם נבואות הזעם ובמקביל לאזהרה על הגורל הקשה הצפוי לעם, קיבל העם הבטחה אלוקית מנחמת: הוא לא יכלה לעולם!

"הנני מביא עליכם גוי ממרחק, בית ישראל, נאום ה'. גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשונו, ולא תשמע מה ידבר, אשפתו כקבר פתוח, כולם גיבורים. ואכל קצירך ולחמך, יאכלו בניך ובנותיך, יאכל צאנך ובקרך, יאכל גפנך ותאנתך, ירושש ערי מבצריך, אשר אתה בוטח בהנה בחרב. וגם בימים ההמה, נאום ה', לא אעשה אתכם כלה."
(ירמיהו ה, טו-יח) מדי שנה בשנה, בליל הסדר, אנו קוראים את ה'הגדה של פסח', ומודים לה' על שמירתו התמידית: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא... והיא (ההבטחה) שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם". בתחילת המאה העשרים הבחין הסופר הרוסי לב טולסטוי בתופעה היסטורית מיוחדת זו. בלא שידע, חזר מלה במלה כמעט על מלות ה'הגדה': "היהודי הוא סמל הנצחיות. הוא, שהשחיטות והעינויים לא יכלו להשמידו, שאש האינקוויזיציה או חרבה לא יכלו למחותו מעל פני האדמה. הוא, שהיה הראשון שפרסם את דברי האלוקים, הוא שהיה זמן כה רב שומר הנבואה, ומסר אותה ליתר האנושות – אומה כזאת אינה יכולה לכלות. היהודי הוא נצחי, סמל הנצחיות".

השואה באירופה שחלק ניכר מן העם הושמד בה, מהווה הוכחה נוספת למהלך זה. למרות המכה האיומה שניחתה עליו, העם היהודי התאושש וממשיך להתקיים. הייתה זו מכה אנושה מאוד. מכה שאין דומה לה בהיסטוריה, אולם ההבטחה "לא אעשה אתכם כלה", חזקה מכל מכה. אמר אדריאנוס, קיסר רומי, לרבי יהושע בן חנניה:
"גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים". ענהו ר' יהושע: "גדול הוא הרועה שמצילה".
(מדרש אסתר י, יא) למרות מספרם המועט בניגוד לעמים שהתרבו במרוצת השנים ומספר אנשיהם גדל, נותר העם היהודי קטן תמיד. מבחינה כמותית הוא לא גדל כמעט, כאלו הכריז באוזני שאר העמים: לא הכמות קובעת אלא האיכות. לפי אומדן, היו בימי בית שני כארבעה עד ארבעה מיליון וחצי יהודים. בימי גירוש היהודים מספרד, בסוף המאה החמש עשרה, ירד מספרם למיליון וחצי בלבד. ההשערה היא,שכזה היה מספרם גם במאות השש עשרה והשבע עשרה. עד לראשית המאה התשע עשרה היה קצב הגידול של אוכלוסיית היהודים בעולם איטי ביותר. הדברים היו ידועים וצפויים מראש. האל גילה לעם ישראל את אשר יקרה להם: מפאת חטאי העם, במקום שיתרבה, ויהיה מספר בניו כמספר כוכבי השמים לרוב – הוא ימנה מעט. "ונשארתם במתי מעט, תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב" (דברים כח, סב) ובכל זאת למרות היותו עם קטן יחסית, למרות היותו מיעוט מבוטל במשפחת העמים, הריהו עם נצחי, וכדברי הנביא ישעיהו: "כה אמר ה' כאשר יימצא התירוש באשכול, ואמר אל תשחיתהו, כי ברכה בו, כן אעשה למען עבדי, לבלתי השחית הכל".

(ישעיה סה, ח) היהודים משולים לפרי הגפן, הם כתירוש המביא ברכה ונשמר לאורך ימים. היין – ככל שהוא עתיק יותר, הוא משובח יותר. ודברים משובחים הם לרוב נדירים. למרות התחזיות השחורות בצמתים רבים של ההיסטוריה היהודית, בעתות משבר, ניצבו תמיד חוזי השחורות וניבאו כי הסוף הגיע... כך היה בתקופות האימה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, כך היה לאחר חורבן בית המקדש השני, כך היה לאחר המרד הגדול ברומאים, כך היה לאחר גזירות ת"ח ות"ט. כך היה גם בתקופות שההתבוללות אכלה בעם בכל פה: בעת פריחת התרבות ההלניסטית, בעת פריחת התרבות הרומית, בתקופת הזוהר של ספרד המוסלמית, וכן בימינו – בכל רחבי העולם חזרו תופעות אלו על עצמן. חוזי השחורות ניבאו ש'זהו'; ממשבר כה קשה, מהתבוללות כה נרחבת, לא ייתכן שהעם יתאושש; הפעם זה סופי. למרות כל התחזיות עם ישראל קם, התנער ושב לתחייה: "כי הנה אויביך יהמיון, ומשנאיך נשאו ראש.

על עמך יערימו סוד, ויתיעצו על צפוניך. אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד." (תהילים פג, ב-ה) קטע אקטואלי זה אינו לקוח מהתחזיות השחורות שנכתבו לפני מלחמת ששת הימים או מקריאות הייאוש שלאחר מלחמת יום הכיפורים. את הקטע כתב דוד המלך לפני כ-3,000 שנה. הוא מצטט את אויבי ישראל, שכבר אז ציפו בכיליון עיניים לראות את סופו המר של העם היהודי. בשנת 64' פרסם הסוציולוג היהודי-צרפתי ג'ורג' פרידמן ספר (Fin Du Peuple Juif). בספרו הוא ניבא את קץ העם היהודי. החוקר טען, כי בשל האינטגרציה של יהודי התפוצות בתרבויות שהם חיים בתוכן, חישוקי הסולידריות היהודית מתרופפים, והם ימשיכו להתרופף. אף במדינת ישראל מעצבים צביון חדש של אומה ישראלית, השונה מצביונה של האומה היהודית המקורית.

בדרך זו, העריך, יחדל העם היהודי להתקיים כישות בין­-לאומית בתוך פרק זמן קצר וקצוב. התזה עוררה התרגשות לא מעטה בקרב אינטלקטואלים ברחבי העולם, אולם לא עברו אלא שלוש שנים, ושוב הוכיח העם היהודי כי ההיסטוריה שלו אינה מתחשבת בחוקי ההיגיון. לדברי ההיסטוריונים, מלחמת ששת הימים פותחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל – תקופת מאבקים שגיבשו מחדש את הסולידריות היהודית. אחריה התרחשה מלחמת יום הכיפורים. התהליך שינה כיוון באופן פתאומי. שלהבת העם היהודי תוקד לעד! לא תכבה! עם הנצח ואל הנצח הקיסר הגרמני, פרידריך הגדול, התנצח עם הנסיך הצרפתי ג'ון באטיס דה-באיה בנושאים תאולוגיים: "הבא לי בבקשה, הוכחה אחת ברורה לקיום האל", תבע המלך. ענה לו הנסיך: "אכן, יש לי בשביל הוד מלכותו הוכחה קולעת וחסרת הפרכה. הוכחה שהיא מילה אחת: היהודים". כבר פני אלפי שנים הוגדר תפקידו של העם היהודי: עליו לשמש הוכחה ועדות חיה לקיום האל.

כך מצהיר הנביא ישעיהו בשם הא-לוקים: "אתם עדי, נאום ה', ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי, ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה" (ישעיהו מג, י) ואכן מאז ועד היום קיומו הנצחי של עם ישראל הוא עדות חותכת למציאות הבורא. העם היהודי בן האלמוות מוכיח בעצם מציאותו התמידית את קיומה של ישות נצחית בתוככי העולם הזה, עולם המוות והכיליון. הרמב"ם, הפילוסוף היהודי הגדול, מדגיש את קיומו של קשר מיסתורי ומופלא ביותר בין מציאות הבורא למציאות עמו. וכך כותב באיגרתו לגולת יהודי תימן: "וכן הבטיחנו הבורא על ידי נביאיו, שלא נאבד, ולא ייעשה עמנו כליה, ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה. וכמו שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקב"ה, כן אי אפשר שנאבד ונתבטל מהעולם!" כשם שהבורא נצחי, כך אנו – נצחיים! תעלומה גדולה יותר אומה אחת, קטנה וזעירה, ממשיכה להתקיים לאורך כל הדורות, אף כי לפי כל כללי ההגיון אין לה כל סיכוי להתקיים לאורך זמן.

אך בניגוד לחוקי ההיסטוריה היא חיה וקיימת. אם הרעיון נשמע לך מופלא מדי, הנך מוזמן לדלג במנהרת הזמן כ-3,000 שנים אחורנית: במרחב הים-תיכוני שולטת האימפריה הבבלית האדירה ללא עוררין. תרבותה רבת השפעה. כל עמי האזור נטמעים בה, ונעלמים כלא היו. אפילו המצרים הבוטחים בכוחם ובעצמתם, כשלו מול העוצמה הבבלית. אף העם היהודי נדרס זה עתה תחת גלגלי האימפריה. בית מקדשו חרב, עילית העם נהרגה. היתר נפוצו לכל עבר. במצב נורא זה, כששרידי העם שרויים ביגון ובייאוש, עומד הנביא ירמיהו ומצהיר בביטחון: כל העמים החזקים שאתם מכירים היום יחדלו להתקיים. התרבויות רבות העוצמה ישקעו וייעלמו מעל בימת ההיסטוריה. והעם הקטן והמוכה, העם הגולה – האם סבורים אתם שאף הוא ייעלם? האם חושבים אתם שהוא צועד לקראת כליה? לא ולא! רק כאשר יחדל הים להכות בחולות אשר על שפתו. רק כאשר המית גליו תיפסק, רק כאשר לא יעלה השחר, והכוכבים יחדלו להאיר בלילות – רק אז יחדל העם היהודי להתקיים! "כה אמר ה', נותן שמש לאור יומם, חוקות ירח וכוכבים – לאור לילה, רוגע הים, ויהמו גליו, ה' צבאות שמו.

פרסומת




אם ימושו החוקים האלה מלפני, נאם ה', גם זרע ישראל ישבותו מהיות גוי לפני כל הימים." (ירמיהו, לא, לד-לה) ירמיהו קובע: נצחיות העם היא חוק טבע כשמש הזורחת, כמחזור הירח, כמהלכם של כוכבי הלכת. מניין שאב ירמיהו עוז להינבא, שדווקא עם ישראל ישרוד ולא התרבויות שמשלו בכיפה – המצרית, הבבלית, החיתית, האשורית והיוונית? מאחוריו עמדה היישות היחידה היודעת מהו נצח; יישות שבכוחה להבטיח נצח; שהיא המקור לדברי האמת המוכחים של ירמיהו. מקור הנצח הוא האל, בורא הזמן, הקיים לנצח. האל הבטיח לעם ישראל, שאף שתבואנה עליו תקופות קשות ביותר, אף שיגיעו ימים שהתנהגות אוייביהם תהווה איום ממשי על עצם קיומם, לעולם לא ישכח ה' את בני בריתו, לא ימאס בהם, ולא יניח לכלותם.

"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלקיכם." (ויקרא כו, מד) בורא העולם הצהיר: אני ה' האחד והנצחי, וגם האומה שבחרתי בה נצחית היא. אדון ההיסטוריה הוא שקבע את גורלו המיוחד של היהודי. מי שקבע את חוקי הטבע הוא שקבע את חוק היהודי הנצחי. "כי אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב, לא כליתם". (מלאכי ג, ו). קיבלנו הבטחה לפני אלפי שנים. מי שהבטיח – קיים. ההבטחה הינה עובדה כתובה; הקיום – עובדה חיה. אתה ההוכחה לכך! אתה הפלא הגדול של ההיסטוריה תמיד נאלץ העם היהודי להתמודד לבדו עם תרבויות ששלטו בעולם ללא עוררין – הוא נמלט מתרבות מצרים, לחם באלילות הכנענית, נאבק באימפריה הבבלית רבת העוצמה, בחרוף נפש המשיך להילחם על עצמאותו הרוחנית בתקופת יוון ההלניסטית. נאבק בגאון בנצרות ובאיסלאם.

תמיד תבעו ממנו בצורה חד משמעית: היכנע, היטמע בתרבות ה'נאורה' השלטת, הצטרף ל'תרבות הנכונה', ל'עולם החזק'. היעלם לנצח. אולם הוא סירב, ובחר בחיים. הוא ידע שהאימפריות התרבותיות הללו – להן אמנם הכוח, העוצמה והמרחבים הגדולים והעצומים של התבל. אולם לעם הקטן, הוענק אוצר אחר: המרחבים האין-סופיים של הנצח! העם היהודי אינו גדול ואף לא חזק יותר, אולם הוא יחיה לנצח. אתה, בן העם היהודי, שנועדת להיות שותף בגורל היהודי, מוטבעים בך כל זיכרונות העם היגע והזקן; אתה הוא בנו של היהודי הנצחי; נושא אתה בקרבך את היהודי הנצחי. כיום קוראת לך התרבות המערבית, כפי שקראה תרבות מצרים בשעתה לאבותיך, וכפי שקראו להם התרבויות השליטות בזו אחר זו: תרבות בבל, יוון ורומא, הנצרות והאיסלאם.

עליך לבחור: האם אתה שייך לעולם הגדול, רחב הידיים, לציוויליזציה של המערב? האם תהיה עלה קטן נידף ברוח הגדולה, או תישאר בן נאמן לעם היהודי הקטן ולתרבותו העתיקה בת האלמוות? עתידו של עם הנצח הבורא הבטיח שעם ישראל יהיה נצחי. כשם שהבטחתו מתקיימת לעינינו כבר ארבעת אלפים שנה, כך בטוחים אנו שבקרוב תתקיים גם הבטחתו בדבר הגאולה השלמה: קיבוץ נידחי ישראל, חזרת מלכות בית דוד ובניית בית המקדש כמובא בתורה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים... והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והיטבך והרבך מאבותיך... כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך." (דברים ל) לקראת גאולה זו צועד היהודי מאז ראשית ההיסטוריה.