לפני מס' חודשים הכרתי מישהו.
נפגשנו מס' פעמים ולבסוף נתתי ללב שלי להתאהב בו.
כמובן שסיפרתי לו על הרגשות שיש לי כלפיו.
הוא מצידו הבהיר לי שהוא מצטער מאוד אבל הוא לא רואה בי יותר מאשר ידיד טוב.
הלב שלי נשבר אך לאחר מס' ימים החלטתי שאני ממשיך לחפש.
זמן מה לאחר מכן, הכרתי מישהו חדש.
דיברנו המון במסנג'ר, במצלמות ואפילו בטלפון.
השיחות שלנו זרמו ועם הזמן הרגשתי, בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני מתאהב בבנאדם דרך האינטרנט מבלי שפגשתי אותו בכלל.
שיא האבסורד היה שגיליתי שגם הוא חש בדיוק אותו הדבר.
בסופו של דבר קבענו להיפגש.
נסעתי מהדרום לצפון (הוא גר ליד חיפה ואני בקרית-גת).
בילינו יחד 3 שעות מטריפות שבהן טיילנו בקריון ואפילו הגענו לטיילת שעל חוף הים שבקרית-ים.
חזרתי הביתה והייתי בעננים.
הייתי מאוהב כמו שלא הייתי בחיים שלי.
למחרת גיליתי כי המרחק מפריע לו ושהוא רוצה לקחת צעד אחורה ולהישאר רק ידידים.
אני מודה, בהתחלה היה לי קשה לדבר איתו בידיעה שהוא רואה בי רק בתור ידיד אבל לאט לאט ההרגשה הזו נעלמה ונהנתי מאוד לדבר איתו.
כל זה היה טוב ויפה עד שבימים האחרונים התחלתי לשים לב שהוא מתרחק עוד יותר.
הדבר הזה הורג אותי כל פעם מחדש.
כבר כמה ימים שאני לא מתפקד. בקושי ישן. בקושי אוכל. בקושי חי...
אז נכון, היום הפלתי החלטה כי אני גם מתרחק קצת. רוצה לראות האם ומתי הוא יצור איתי קשר אבל עדיין הוא לא יוצא לי מהראש
אני יכול להמשיך ולכתוב פה עוד שעות. המחשבות שלי לא נותנות לי מנוחה אפילו לא לרגע קל אחד ותאמינו לי, אין לי מושג למה בכלל אני כותב את זה פה.
אולי כדי להוציא קצת דברים מהבטן ולא, אין לי מקום אחר לעשות זה...
למה הלב אף פעם לא מבקש רשות לפני שהוא מתאהב???

קח הכל בפרופורציות נשמע שאתה לוקח דברים יותר מידי קשה
צא מזה... העולם הרבה יותר מחורבן ממה שחשבת