נתחיל מזה שאם היה לי חלום בחיים, אחד שהוא בר השגה וריאלי, הוא ללמוד בחו"ל בכמה מקומות שממש משכו אותי אדריכלות. כל כך מרתקת אותי ומושכת אותי החוויה של לגור במקום אחר, להחשף לתרבות אחרת, להיות רחוק ולהיות מושפע מכל התהליך הזה.
בעבר מאוד רציתי להתקבל ללימודים במילאנו אך בגלל שבאמצע השירות שלי הכרתי את החברה הנוכחית שלי (בקרוב 4 שנים) אז וויתרתי על זה למרות שלא היינו הרבה זמן ביחד. חצי שנה לאחר שהשתחררתי ניסינו ביחד להתקבל לעבודה באל על בספרד, ולפני שנכנסו לקורס העיפו אותנו מכיוון שהפרידו בינינו בתחנות למרות שביקשנו שזה לא יקרה ובאנו כזוג.

בנוגע לחברה שלי אני אומר רק שכשהכרנו לא היה לה שום עניין בלעבור לחו"ל לא משנה לכמה זמן, החלום שלה היה להתקבל בארץ לתקשורת חזותית בHIT או שנקר ובסופו של דבר התקבלה השנה לHIT והיא בשיאה של השנה הראשונה ללימודים.

אני משוחרר היום שנתיים ועם חברה שלי אחגוג במרץ 4 שנים.
בשנתיים שאני משוחרר עשיתי הכל כדי להתרחק ולשכוח מהחלום של ללמוד בחו"ל. עשיתי פסיכומטרי (קיבלתי ציון לא רע), קרעתי את התחת בלהשלים בגרויות, עשיתי מכינה ואפילו טסתי לטיול לדרא"מ (דיי בהתראה קצרה כי אף פעם לא חשבתי לעשות את זה) וביוני האחרון ניגשתי לאונ' תל אביב לאדריכלות - ולא התקבלתי (היה צפוי מכיוון שלא התכוננתי כראוי בגלל הטיול).

לאורך כל השנים עוד מהצבא, עם כל התהליך שעברתי לרגע לא הפסקתי לפנטז על הלימודים בחו"ל, פנטזיה שהפכה להיות מכרסמת, וכבר התחילה להרגיש כמו חרטה. בחודשים האחרונים אני מסתובב תמידית עם הרגשה של "מה לעזאזל אני עושה כאן". אני לא מפסיק לחשוב מה היה קורה אם עכשיו הייתי לומד בחו"ל וחווה את כל הדברים האלה, מה אולי עשיתי לא נכון לפני שנתיים שלא טסתי, והדבר שהכי מלחיץ אותי ומעיק עליי הוא שבאמת עברתי תהליך כל כך ארוך ונתתי מעצמי ה-מ-ו-ן בשביל לא להגשים את החלום הזה. תמיד אמרתי לעצמי שאנשים משתנים ודעות משתנות וכך גם החלומות. מתפשרים וממשיכים הלאה.
אז לא ככה. וככה אני מרגיש עכשיו, שזה לא עובר ושרימיתי את עצמי כל התקופה הזאת.

חברה שלי כבר הרבה זמן שמה לב לזה לטענתה ואומרת לי הרבה פעמים מבלי שאני אעלה את הנושא שאני לא ייתן לה למנוע ממני את זה, שזה לא מה שהיא רוצה. אתמול היה לי יום נוראי, הרגשתי שאני חייב לדבר איתה על זה כבר הרבה זמן וכך עשיתי. והיא הבינה, והיא אמרה שזה היה צפוי ושאני נראה כמי שלא מרוצה במקומו כבר הרבה זמן. שוב היא אמרה לי שהיא לא יכולה להגיד לי שהלוואי ושלא אעשה את זה ושהלוואי ואשכח מזה - אבל היא יודעת שניסיתי.

ואני פשוט מרגיש עכשיו כאילו משהו דרס אותי. אני מסתובב כל היום מבולבל עם כאב ראש עצבני, אני לא יודע מה לעשות ומה להחליט. אני לא יכול להשאיר אותה באוויר, היא נפגעה ממני המון בגלל זה וגם עכשיו היא נפגעת. ועכשיו אחרי שזה היה על אש קטנה תקופה כל כך ארוכה שמתי את זה על השולחן וכבר אי אפשר להתעלם מזה. ובצדק.
אני היום גר איתה כבר 4 חודשים בדירה של המשפחה שאנחנו לא משלמים עליה שכירות או חוזה, ואני אמור לחגוג איתה 4 שנים במרץ. אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי מישהי לפניה, אבל אני יודע שאני פוגע בה אינסוף ואני יודע שניסיתי להיות הכי שקול ובוגר ולנסות הכל, ה-כ-ל, אבל אני מרגיש כאילו אני מתפשר וההתפשרות הזאת מכרסמת אותי פשוטו כמשמעו, וגם את הקשר.

לעניין הקונקרטי - מכל המקומות שחשבתי ללמוד בהם יש את מילאנו. אח שלי סיים לימודים במילאנו וגר שם עם המשפחה שלו כיום ועובד כבכיר בתחנה שם באל על ומרצה זוטר בפקולטה הכי טובה במילאנו. הוא אמר לי שאם אני ארצה לנסות אז הוא יעשה הכל בשביל לעזור לי. הוא ואשתו כבר אמרו לי שאני יותר ממוזמן לגור אצלהם ביחידת דיור (הם גרים בבית פרטי בפרבר של מילאנו) לפחות בהתחלה וגם אחרי זה עד שאסתדר. בנוסף הוא יכול "להכניס" אותי לעבודה שם כך שאוכל להתחיל לעבוד כמעט מהרגע שאני נוחת. והמשכורות שם מעולות, לא משהו שהרווחתי עדיין בארץ. ובנוסף על כל זה הלימודים שם באנגלית והשכר לימודים פחות מחצי מהשכר לימוד בארץ.

אני יכול להגיד לך שאני לא יודע אם הייתי מסוגל לוותר על זוגיות טובה בשביל חוויה כזאת, זאת באמת יכולה להיות חוויה מדהימה, אתה תהיה מסופק מאוד אם הכל יעבוד לפי התכנונים, אתה תמלא חלל מאוד גדול,רק אל תשכח שהחלל הגדול הזה שיתמלא יכול לייצר חלל הרבה יותר ענקי כשיתחילו המחשבות עליה.

בכל אופן אם תסתכל קצת עמוק אל תוך הרצונות שלך ותבחן אותם מעט בהשוואה לקשר שלך עם הבחורה אתה תבין שאפשר גם ללמוד פה, לחיות פה, לעבוד פה, ומדי פעם לקפוץ לאיטליה לטיול.

הכל עניין של סדר עדיפויות
תחשוב אם בעוד שנתיים שלוש תסתכל אחורה
מה לא תוכל לסבול יותר

1.איך נשארת כאן ולא הגשמת את החלום שלך ואת השאיפה שלך?
2.איך טסת וויתרת על חברה שלך ועל הקשר שלכם (כנראה שקשר מרחוק לתקופת זמן כ"כ ארוכה לא יחזיק)

זה תלוי בך בלבד..

אני עם חברה שלי באפריל 5 שנים והיא בראש סדרי העדיפויות שלי
אני אוותר על המון דברים בשבילה כי אני לא רואה את חיי בלעדיה

חשוב שתשב עם עצמך עוד קצת.. תחשוב טוב טוב כדי שתהיה שלם עם ההחלטה שלך כי זה צעד גדול.. לכאן או לכאן..

ממליץ לך אפילו לקחת דף ועט ולהתחיל לכתוב כל מה שאתה מרגיש בנוגע לדבר.. יש דברים שיוצאים בכתב ויכולים להפתיע אותך..