ערכתי לאחרונה בתאריך 03.08.13 בשעה 03:39 בברכה, ליל קיץ
גדלתי בצורה שונה מרוב האנשים.
עוד מעט אהיה בן 26.
אבא שלי נכה - עיוור, מושתל כלייה (מאמא שלי), עבר כבר כמה אירועים מוחיים רציניים בחיים שלו, חייו סובבים בעיקר סביב החלפת תחנות רדיו.
אמא שלי עוזרת בבית אחר, מבשלת להם - לא מנקה.
אחותי נפטרה מסרטן כשהייתי בן 15,
הייתי מנהל פה בפורום למי שזוכר.
זאת פחות או יותר התקופה שבה עזבתי את בית ספר (בכיתה ח').
גם הפסקתי לנהל כאן (פורום תוכנה), ואפשר להגיד שהפסקתי לחיות בעיקרון מאותו רגע.
ניסיתי לחזור לבית ספר בכיתה י' אבל מערכת החינוך פשוט מאוד איכזבה אותי.מורות הכשילו אותי בכוונה כי לא הייתי מגיע לבית ספר.
לא התאמתי למערכת והיו לי המון קשיים להגיע לבית ספר, אבל למדתי להכל בבית וניגשתי לכל מבחן.
למשל במגן בהיסטוריה קיבלתי 50 (נכשל). הבאתי את המבחן למורה אחרת (לא מבית הספר) והיא הביאה לי 90.
אמא שלי אישה מאוד חלשה, כששלחתי אותה למורה לברר על מה הציון הזה,
המורה פשוט טענה שלטעמה לא מגיע לי לקבל בגרות במקצוע, כי אני לא מתמיד בבית ספר וזהו - אמא שלי חזרה הביתה.
פשוט ויתרתי, לא עשיתי בגרות - עד היום.
כל השיטה הזאת מטומטמת.
הצבא לא ממש עזר לי, ההפך, הוא הוציא ממני נטיות מאוד רעות ואובדניות.
הייתי ביחידה קרבית ובנס סיימתי 3 שנים.
ההתעוררות שלי התחילה בערך לפני שלוש שנים.
התקבלתי לחברה קטנה בהרצליה בתור מתכנת ותוך שנתיים וחצי החברה גדלה פי 6 בערך ונהייתי ראש צוות של 6-7 מתכנתים.
עבדתי כמו חמור, עד לפני חצי שנה, הייתי יוצא מהבית ב 8 בבוקר חוזר הביתה ב-8 או 8 וחצי בערב הביתה, גמור מעייפות.
הרווחתי לא רע, אני מאחל לכל אחד כאן להרוויח ככה, אבל בשלב מסויים אתה מבין שזה לא "זה" ועזבתי.
היו המון חיכוכים פנימיים בחברה,
כל מיני בעיות בין-אישיות ושיקולים מקצועיים שגרמו לי לעזוב.
אני מרגיש שבתפיסה שלי אני יותר "מבוגר" מאחרים.
למדתי לחיות לבד, אני בקושי רואה כרגע אנשים,
שלא נדבר על בחורות שהן לגמרי איכזבו אותי וירדו מהפרק מזמן.
חס וחלילה לא עברתי צד, פשוט הבחורות של הארץ גרמו לי כבר להרגיש כל כך חסר אונים מולן ומתוסכל בגללן,
שפשוט וויתרתי לפני מספר שנים על לנסות בכלל.
הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על החיים כסוג של מבחן,
או סוג של אתגר שצריך לצלוח.
אני מרגיש שצריך לעבור הרבה מכשולים כדי להגיע ליעד שהוא לא מוגדר,
יוצרים אותו על הדרך.
אני שונא תבניות, אני שונא שבלונות, אני נלחם בהתמסדויות,
אני נלחם בלהיכנע למסגרות.
מאז ומתמיד אני פשוט נלחם כדי לשרוד.
מגיל 13 לא ביקשתי מאמא שלי שקל, גם לא היה מה לבקש, בטח שלא מאבא שלי.
אני מרגיש שאני תמיד נלחם.
מצד אחד זה מאוד מכשל,
אתה טועה המון על הדרך - רק מטעויות לומדים.
זה לא סתם משפט, זה מהות החיים.
טעות בחיים היא כמו באג בתוכנה.
אתה נתקל בה, לומד אותה - מבין את דרך הפעולה שלה ולמה היא נגרמת
ובטבעיות כבר יודע לתקן אותה.
אני אפילו אקצין ואשווה את זה טיפ טיפה למטריקס,
כמו מעין מסגרת של שבלונות וגבולות שמנסים לכלוא אותך בהן.
הבעיה היא שבסוג הזה של המחשבה אתה אוטומטית הופך לקר ומרוחק.
קצת אבדתי אמון באנשים, אני כבר לא סומך יותר כמעט על אף אחד כי התאכזבתי כמעט מכל אדם על פני כדור הארץ.
הפכתי להיות רובוט.
אני מרגיש המון פעמים כאילו כל המסגרות האלה שהציבו.
כל המערכת הזו של :
גנון -> גן חובה -> בית ספר -> חטיבה -> תיכון -> (צבא) -> תואר א' -> תואר ב' -> עבודה .
השיטה הזו פשוט מקולקלת.
היא לא נכונה ולא מתאימה לרוב האנשים.
המערכת מכלילה אותנו ומנסה לכלול אותנו בשבלונות שלה כשבפועל יש בינינו כאלה שלא מתאימים לה,
זה לווא דווקא אומר שהם "דפוקים".
המון ציירים, אמנים, מוזיקאים, מכונאים -
הלכו לאיבוד לאנושות בתוך המערכת הפרימיטיבית הזאת, רק כי "לא התאימו לה".
לכו תדעו כמה היום עובדים בזבל, (עזבו את הוויכוח על כמה הם מרוויחים בצד),
ויכלו בתוך מסגרת חינוך אחרת להיות פרופסורים.
תחשבו על זה.
(ועזבו את הפן הכלכלי לרגע בצד)
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
