היום נגמר והלילה אמור להביא איתו את המחר.
אבל לא אצלו, בלילות הוא לבד וכל הזמן קר.
בלילה התדמית מתפרקת, הגאווה מתרסקת.
המסכה יורדת והשמחה מתפוגגת.
הוא רק עוצם עין והחרדה עוטפת.
כל הצרות והבעיות צפות, כל הטעויות מכות.
המטרות, השאיפות, הרצון לחיות הכל נעלם.
בלילות זה חונק אותו ומרגיש לו כאילו זה לא יפסק לעולם.
הוא מנסה להרדם להגיע למקום קצת יותר טוב,
בסוף הוא מוצא את עצמו במיטה מזיע ורטוב.
כשהוא נרדם הוא תמיד קם מסיוט,
החלומות הטובים כנראה נועדו אצלו למציאות.
הוא חיי את החלום אבל חולם על למות.
הוא חצי בן אדם, חצי מוצלח וחצי נעלם.
אחד כזה ששום דבר לא יספק אותו בעולם.

הוא סוחב עוד יום כי זה כבר הפך להרגל, המטרה זה לשרוד את הקרב, שהיום יגמר.
דוחף עוד סגריה, עוד שאכטה, עוד דרינק שיעבור לו מהר, העיקר שיגיע הלילה והוא ישבר.
הוא מעדיף להגמר, מעדיף להשבר,
מעדיף את הלילות הקשים ביותר,
על כל הימים הריקים שהוא עובר.