לפני שנים רבות מאוד גרו בבקתה דלה, על חופו של ים המים, דיג זקן, עני מאוד, עם אשתו הענייה. גרו יחד בני הזוג בדלות ודאגה. בוקר בוקר היה הדיג יורד אל חוף הים, פורש את הרשת – ונפשו מבקשת: " מה קשים הם חיי הדיג; יום ולילה ידאג; רק ידאג. מי ייתן ויזרח לי יום חג ואצליח לדוג סוף סוף דג…. והנה, יום אחד נתמלאה תפילתו של הדיג, גם אותו יום הטיל הדיג את הרשת למים אך כאשר העלה אותה והציץ אל תוכה- פרצה קריאת שמחה מפיו: הידד! העליתי דג יפה זנב! דג קסום, דג פלא… דג זהב!

בקש הדיג לקחת את דג הזהב לביתו: אך פתאום פתח הדג את פיו ואמר: אנא, דיג טוב עיניים, החזר נא אותי אל המים. אם זאת תעשה וחסדך תגלה – כל אשר תבקש – אמלא!

הקשיב הדיג לבקשתו של הדג ולא ידע מה לעשות: דג זהב נפלא כל כך! חבל לוותר עליו. אך מאחר שהיה אדם טוב לב, הוציא לבסוף את הדג מתוך הרשת, החזירו למים ולא ביקש דבר.

ובפתח הבקתה ישבה אשת הדיג וחכתה לבעלה, כי ישוב מן הים, אישה רגזנית היתה, יושבת בפתח ואומרת לעצמה: "אי, צרות מלא הבית אין בו לחם, גם לא זית. אך אולי הוא בעלי – דג קטן יביאה לי…

והנה הופיע הדיג, הרשת ריקה ובפיו הסיפור: דג זהב העליתי אך הוא בקש כי אחזירו למים והבטיח כי ימלא כל אשר אבקש ממנו. ומה בקשת ממנו? דבר לא בקשתי, אמר הדיג. למשמע הדברים האלה נתמלא לבה של האישה זעם והיא קראה: "אבוי, איזה בעל תמים וטיפש – שום דבר שום דבר לא ידע לבקש. התבונן ותראה איך אנחנו גרים – בבקתה עלובה, המלאה עכברים. שוב לים ואמור לדג בזה הלשון: אשתי מבקשת לגור ב- א ר מ ו ן". מה… נבהל הדיג, אבל… הרם רגליך! צוותה האישה על בעלה בקול צעקה. מה יכול היה הדיג המסכן לעשות? הסתובב וחזר אל החוף. הגיע אל הים, עמד על סלע וקרא בקול: "דג זהב… דג זהב… ידידי, דג פלאים אנא בואה אלי, ידיד הנעים". לא עבר רגע והנה נראה ראשו של הדג מציץ מן המים ופונה אל הדיג בקול פעמונים: הנני, דיג טוב עיניים, שמעתי קולך על המים. אם תרצה משהו – לי גלה: כל אשר תבקש – אמלא. "אני איני מבקש דבר", אמר הדיג, "אבל אשתי – היא כועסת עלי ורותחת. אותי מגרשת… הימה שולח. אנא סלח לה. אך בפיה כזה מין פזמון היא מבקשת לגור ב…ארמון. רגע קט שררה דממה על החוף ואחר כך נשמע קולו של הדג: לך לשלום, ידידי הדיג. בקשת אשתך תתמלא במהרה! לפתע נעצר במקומו ומצמץ בעיניו כחולם. במקום אשר בו עמדה הבקתה העלובה ראה ארמון רב פאר ונוצץ בשמש. ובפתח הארמון ישבה אשתו לבושה שמלה הדורה.

ובכן, רעיתי, האם עכשיו מרוצה את? פנה אליה הדיג. מרוצה? אי בעל תמים וטיפש, אם בקשת ארמון – באותה הדקה גם יכולת לדרוש את שרביט המלכה לך לדג ובקש שייתן לי גם כתר עם שרביט המלכות, משרתים וכל היתר. מה יכול היה הדיג לעשות? הסתובב לאחור ועלה על השביל המוליך אל הים . בא הדיג לחוף, נכנס לים, עלה על סלע וקרא: "דג זהב דג זהב, ידידי דג פלאים, אנא, בואה אלי, בשם אלוהים! לא עבר רגע והנה נראה ראשו של הדג מציץ מעל המים. והדיג פתח ואמר בקול, שיש בו בושה ותחינה: אשתי – היא כועסת עלי ורותחת. אותי מגרשת הימה שולחת, אנא סלח לה… אבל דעתה נסתלקה: מבקשת הינה להיות ל – מ ל כ ה. אחר כך נשמע קולו של דג הזהב: " שמעתי, הבנתי – ואל תתפלא: בקשת אשתך חיש מהר תתמלא. עלה הדיג בשביל ובהיכנסו לארמון ראה את אשתו יושבת על כסא מלכות, כתר לראשה ומשרתים מימינה ומשמאלה. " ובכן, רעיתי, האם עכשיו את מרוצה"? אמר לה הדיג. ובאזניו צלצל קולה הנרגז של אשתו: "אויה לי, איזה בעל תמים וטיפש, לא יודע בכלל מה עליו לבקש. הראית מלכה נכבדה, חביבה ללא יועצים הגונים מסביבה? שוב אל דג הזהב ואמור לו כעת שיבוא לארמון ואותי ישרת! הלך הדיג המסכן לחוף, נכנס למים, עלה על סלע וקרא שוב: "דג זהב…דג זהב…ידידי דג פלאים, אנא, בואה אלי, בשם אלוהים…." לא עבר רגע והנה נראה ראשו של הדג מציץ מן הים. והדיג אמר: "אשתי רוצה כי תהיה משרת למלכה". רגע ארוך שררה דממה על החוף. קצף גלים הקיף את הדג, ואחר כך נשמע קולו הצלול והוא שונה מתמיד: "לך לשלום ידיד הדיג, שוב אל ביתך ואל נא תדאג. ואז בשובך בודאי תתפלא למראה אשר שם תגלה… עודו הולך בשביל המוביל לארמון נעצר הדיג פתאום ומצמץ בעיניו כחולם. ארמון המלכות נעלם כלא היה ובמקומו עמדה שוב הבקתה הדלה. בפתח הבקתה ישבה אשתו הזקנה, לבושה בלואים ואומרת בקול חלש: "הנה הוא חוזר, בעלי העדין, אולי הוא מביא דג קטן, או סרדין… קרב הדיג אל אשתו (עתה לא היתה עוד רגזנית), הושיט לה את הדגיג הקטן אשר דג ואמר: היום, אישה, כבר לא נדאג – הנה הבאתי לנו דג. קומי נא אמרי תודה וניגש לסעודה.