מה הייתם עושים אילו היו מודיעים לכם שנשארו
לכם ששה חודשים לחיות?
אני לא זוכר בדיוק איך הגעתי לזה, אבל קיבלתי כמה תשובות משונות מאד.
ישבנו בערב סוג א-2. לא החברים הכי קרובים, אבל בהחלט אנשים יקרים ללבי.
מסוג הערבים שבהם אתה מפגיש את הפנוי והפנויה שתמיד האמנת שהם מתאימים.
בהתחלה כולם התהרהרו, אחר כך הם התחילו לענות.
העורך דין היה נוסע לדרום אמריקה.
העיתונאי הראשון היה כותב את הספר שיושב לו בבטן,
העיתונאי השני היה הולך לחפש את החברה שלו מכתה י"א-י"ב. היא גרה איפשהו בצפון.
מישהי סיפרה על ציורים שהייתה מציירת בגיל 16. עד היום היא מאמינה שהיה בהם משהו,
והיא רוצה לבדוק. שניים אמרו שהם היו נצמדים לילדים הכי מקרוב שאפשר.
יונקים אותם פנימה , עד קצה האהבה. אני התלבטתי בין לונדון לשלושה סיבובים של איגרוף מקצועי.
זו הייתה כמובן שיחה קצת אינפנטילית, וקצת רומנטית מדי,
ורק אחרי שהם הלכו הבנתי מה היה כל כך תמוה בה:
למה לא עכשיו?
הרי כל החלומות האלה היו, כולם, בתחום האפשר.
את כל הספרים והציורים אפשר לנסות וליצור אחרי תשע בערב.
האהבה הישנה נמצאת במרחק של חצי טנק דלק. ותמורת 399 דולר, לונדון בהחלט מחכה לי.
ואפילו אם כן צריך להקריב בשביל זה, למה שעורך דין בן 34 לא ייסע לחצי שנה לדרום אמריקה?
כל כך מהר ויתרנו?
כל כך מהר סיכמנו וסגרנו ונעלנו את עצמנו?
כל כך מהר אנחנו אומרים "המשכנתא", או "הבוס שלי" ?
למה בעצם, רוב האנשים פוחדים להגשים את מה שהם באמת רוצים בו?
ומי, לעזאזל, אמר להם שהם לא יכולים?
ב- 15 השנה האחרונות ביליתי נתחים גדולים מזמני בראיונות עם אנשים ש"עשו את זה".
מביל גייטס עד ריקי גל, מבנימין נתניהו עד צביקה הדר.
יש כמה שאלות שבדרך זו או אחרת שאלתי את כולם.
למה דווקא אתה? איך זה קרה? מה עשית שונה מאחרים?
התשובה היא שאין תשובה.
אין בעצם שום תכונות משותפות לאנשים שהצליחו. מלבד אחת: הם עשו את הדבר הלא הגיוני.
כי היגיון של ממש יש רק בבינוניות. לעשות את מה שעושים אחרים.
לחכות עד שיבוא הרופא ויודיע שנשארו לך רק ששישה חודשים לחיות. ואז, תסלחו לי, כבר במילא מאוחר מדי.