כשהייתי בכיתה ז' הלכתי לחוג טניס. פעמיים בשבוע במועדון הטניס "גלי השרון" בכפר סבא.
קשה לומר שהייתי היורש של אנדרה אגאסי, רחוק מזה, אבל הייתה לי חבטת פורהנד סבירה וכושר גופני לא רע ובעיקר, אהבתי את המשחק.במועדון הייתה מעין קבוצת מצטיינים כזו, של כל השחקנים הכי טובים מכל הגילאים שהתאמנו 4 פעמים בשבוע. אל חשש, לא הייתי חלק ממנה – אבל מי שכן היה חבר בה הוא ניר שרייבמן, בחור מהשכבה שלי, שהתחיל לשחק כמה שנים לפניי וכנראה גם היה קצת יותר מוכשר ממני.
הוא היה סופר אתלטי, עם חבטות פתיחה אימתניות וחוש הומור נדיר. היתה לו כריזמה קסומה כזו, שנולדים איתה. בהפסקות שבין האימונים הוא היה קורע את כולנו מצחוק, עד ששלוק המים שלגמתי מהבקבוק יצא לי מהנחיריים, בעוד התפרצות צחוק בלתי נשלטת.
*
לאורך השנה, התקיים במועדון טורניר פנימי שהיה פתוח לכולם, בשיטת ה"פירמידה". מי שמצטרף משובץ בשכבה התחתונה של הפירמידה, וכדי להתקדם עליך להזמין למשחק מישהו מהשורה שמעליך. ניצחת? עלית שורה. הפסדת? נשארת בשורה שלך.
שמות המשתתפים היו רשומים על ריבועי פלסטיק הנעוצים על הלוח הגדול במועדון. בפסגה היה אלוף המועדון הנצחי, ג'ינג'י נמוך ומוצק בשם אבי חמו. גמד גמד אבל עם ידיים ורגליים של חוטב עצים. כל חבטה – טיל בליסטי. שד טזמני בלתי עציר. מתחתיו – שלושה סגנים המנסים לנשל אותו מהפסגה במשך שבועות ארוכים. אחד מהם היה ניר. כמה שורות למטה, הופיע השם שלי. אחרי שלושה ניצחונות רצופים שכללו לא מעט מזל, התקדמתי קצת במעלה הדירוג והגעתי למכשול הרציני הראשון שלי – רוני לוי. לא, לא רוני לוי מהכדורגל, אלא רוני לוי הבת-בן. בחורה שרירית עם שיער קצר ומשחק קו אחורי שהזכיר את זה של מייקל צ'אנג. טום בוי לוחמנית בטורניר של בנים. לא היה לי מושג איך אני מנצח אותה. האמת, לא היה לי ממש סיכוי.
*
"תקשיב", אמר לי ניר כשהגעתי למשחק מול רוני, חסר ביטחון לחלוטין, "היא שולטת בקו האחורי, אבל די איטית. קשה לה לרוץ מהר לרשת. תן לה מדי פעם כדורים קצרים כאלה, שנופלים קרוב לרשת, והיא לא תגיע. תעייף אותה ככה עד שהיא תיפול מהרגליים".
חמוש בטיפ החשוב הזה, עליתי למגרש עם ביטחון ואכן, במהלך המשחק שלחתי לרוני כמה דרופ שוטס קצרות כאלה קרובות לרשת, שהיקשו עליה את החיים. הרווחתי כמה נקודות יקרות, אבל זה לא מנע ממנה לנגב איתי את המשטח בדרך ל-1:6, 1:6 מביך. פערי רמות, בכל זאת.
כשירדתי מהמגרש מתוסכל, ניר עמד שם עם פחית ספרינג מנגו וחייך: "לא נורא, היית בסדר. אני כבר אנצח אותה בשבילך".
***
כמה שנים אח"כ, המשכנו שנינו לאותו תיכון, ובקיץ שאחרי י"ב, נפגשנו פתאום באמצע גיבוש טייס. מזיעים, מרוחים בחול, עם שרירים תפוסים. בכמה מילים שהצלחנו להחליף שם, הוא סיפר לי איך המדריך ציווה עליהם להתפזר בשטח ולהסתוות באופן עצמאי. אחרי שהמפקד שלף אותם אחד אחד מהמחבוא המאולתר, אף אחד לא מצא את ניר. היו צריכים לצעוק לו שייצא. "איזה מלך, חשבתי לעצמי".
אחרי חצי שנה בקורס טייס, ניר עבר לתותחנים ואני התגלגלתי איכשהו להנדסה קרבית. בפברואר 97 תפסתי קו עם הפלוגה שלי במוצב הבוסטר שעל הגבול הסורי וניר, שכבר היה קצין, שירת בלבנון. בלילה קר אחד ב-4 לפברואר, שמענו ברדיו שהיה אסון. שני מסוקי יסעור שהובילו לוחמים ללבנון התנגשו באוויר והתרסקו. הבשורות היו איומות. 73 הרוגים כולל 3 מהשכבה שלי מתיכון "גלילי" בכפר סבא. אחד מהם היה ניר.
תמיד אומרים על אלה שהולכים, שהם היו "הכי טובים שיש". הכי יפים, הכי מיוחדים, הכי נאהבים. שכנראה שאלוהים, ש"תמיד לוקח את הטובים", רצה אותם לידו. זה תמיד נראה קצת מלוקק כזה, כל העניין. אבל במקרה של ניר, הקלישאות האלה הן כנראה הדבר הכי קרוב לאמת.
הבחור הכי מגניב, שגם ניגן בגיטרה והכי אהב את A long December של Counting Crows.
***
כמה שנים לאחר מכן, עברתי עם הרכב ליד מועדון הטניס. עצרתי את האוטו ונעמדתי ליד הכניסה. נכנסתי בצעדים מהוססים, לראשונה מזה שנים. המגרשים היו ריקים וגנן מנומנם גרף עלים מהשביל. ניגשתי למכונת השתייה וקניתי פחית ספרינג מנגו. צעדתי על המגרש המרכזי ונזכרתי במשחק ההוא, מול רוני לוי. ובניר שצפה מעבר לגדר ועודד אותי, למרות שקיבלתי בראש. וידעתי, שלמרות אבי חמו הג'ינג'י, ניר היה תמיד האלוף האמיתי של המועדון.
נכתב ע"י אלון רייכמן עבור חברו ניר שרייבמן שנפל באסון המסוקים בפברואר 97.