השבוע סיימתי שתיים מהסדרות היותר טובות שהיו אי פעם ואולי בין השלוש שהכי התחברתי אליהן רגשית לצד הסופרנוס, הרגשתי חובה לכתוב עליהן כמה מילים.

ספויילרים מכאן ולמטה(אזהרה נוספת למי שלא שם לב)
-
-
-
-
-
-
דקסטר שהייתה סוג של אהבה ראשונית כי התחלתי לראות את זה ממש לפני כולם עוד בפרק הראשון אי שם לפני שבע שנים, כשמתחילים סדרה שהיא רק שלך ואח"כ היא לאט לאט נהיית הסדרה הכי מדוברת שיש מרגיש מוזר, היא נשארת איתך אפילו שכולם אומרים עליה שהיא פח כבר 4 עונות, אני קצת משוחד האמת כי לא רק שהתחלתי איתה גם בעונה שבע הגיעה האנה מקקיי לעולם, יש מצב שהתאהבתי בה מצ'אק כבר אבל היא פשוט מדהימה.

לגבי הארבע עונות האחרונות, אני חושב שהתסריטאים הקלו על עצמם מדי ביציאה מפלונטרים סבוכים בעזרת טריקים פשוטים, במקום לשבת עוד כמה ימים, עוד כמה חודשים עם צוות ולהבין איך יוצאים מזה בטבעיות, בעיקר חוסר האמינות שנוצר סביב היחס הטבעי של כולם לגבי דקסטר במשטרה, שהרי ברור שכבר כולם היו צריכים להרים גבה(אם לא לעצור אותו כבר מיליון פעם), בעיקר שמדובר בקומה מלאת בלשים.

הסוף היה מבאס קצת, הייתי מקבל מוות של דקסטר אבל דווקא מוות של דברה שלא נדבר על החיים כצמח שהיו צריכים להיות לה מרגיש רע, למרות שקצת סימלי שהיא נזרקה לים כמו שאר הרוצחים(רצחה את לגאוורטה) שדקסטר זורק, גם קשה לי להאמין שעם כל הרגשות של דקסטר הוא לא חזר להאנה ולבן שלו, קצת הזוי אבל זה מה יש, שוב הקלה של התסריטאים כלפי עצמם ועבודתם.

שובר שורות ראיתי אחרי עונה אחת שהיא רצה בה וקיבלתי המלצות חמות מכמה אנשים שאני מאוד סומך עליהם, יצא שהם צדקו ובענק, אפשר להגיד שהיא הסדרה הכי טובה בשנים הנוכחיות, אמנם התסריט מבריק אבל הליהוק והמשחק נוגע במושלם מלמעלה וזה מה שעושה את הסדרה הזאת, השחקנים מדברים ואתה מרגיש בסלון של בנאדם יושב ומקשיב לו, הכל נראה כלכך אמיתי, אפשר להיכנס לראש של כל אחת מהדמויות ועדיין לטעות לפעמים במחשבות שלה, פשוט כיף לראות.

לגבי הסוף, ככה עושים סוף, אקשן שנבנה לא בפיצוצים, לא במכות, לא בסכינים, אקשן שנובע אך ורק מהרגשה שלך אישית של מה הולך לקרות כל שניה והלחץ כאילו אתה ממש וולטר ווייט בכבודו ובעצמו שמנסה להגיע אל המפתחות של האוטו. קצת העיק ג'סי בעונות האחרונות אבל גם אז הרגשת כמו חבר טוב שמעיק עלייך אז זה פחות נורא, מי שהיה צריך למות מת, בצורה הכי מוצלחת שאפשר, עם מחשבה מדוקדקת על כל צעד שלו וכל מבט שלו לכיוון ג'סי לפניי, שוב - כתוב באמת טוב אבל המשחק אולי הכי טוב שראיתי בסדרה.

יש איזשהו קטע קטן שלי אישית מציק בסוף הזה וזאת החבורה של דוד של טוד, עשו את כל הסוף בשבילם אבל הם לא היו דומיננטיים מספיק בשביל סוף כזה, כשהיה את כל העניין עם גאס הרגשת שאתה רוצה לנקום בו אישית מרוב שאתה מכיר אותו, עם החבורה הזאת הייתה הרגשה מאולצת כאילו ניסו להציג אותם בארבע פרקים האחרונים כאנשים רעים חסרי מעצורים ולב, כשאפשר להתחבר לזה רק לאורך תקופה של לפחות עונה או שתיים של התעללויות מצידם שהם ולא השלוש ארבע פרקים האלו בסוף.