ארבייטמן, יצחקי, מליקסון ועזו הם החברים הכי טובים שיש - אבל במקביל נלחמים על אותם מקומות בהרכב בית"ר ירושלים. עד כה, הגורל דאג שהאידיליה תישמר - מה יהיה בהמשך? בואו נגלה.
מאת: חנית אטדגי

מבין הארבעה, שלומי ארבייטמן (19) הוא המפורסם ביותר. אחרי הכל, להיות מלך השערים של בית"ר ירושלים ולכבוש שלושער בפרמיירה שלך בנבחרת הבוגרת? זה לא הולך ברגל (גם אם היריבה היא אזרבייג'אן). ברק יצחקי (19) הוא הכוכב של המחזורים האחרונים, במיוחד אחרי שניצח עבור אבי נמני את מכבי ת"א. אופיר עזו (21)? רק להיזכר בטלנובלה שקדמה לנחיתתו בבית"ר, ויתרה מכך - לשחזר את שער השוויון היפהפה מול בני-סכנין, שהוריד לאלי אוחנה אבן גדולה מהלב, ואפשר להבין את הציפיות הגדולות ממנו. ומאור מליקסון (19)? הוא כבר בין הוותיקים, הראשון שעלה על רכבת הצעירים של בית"ר ירושלים, ואולי זה ששינה את המחשבה לגבי עתיד המועדון.

שלומי ארבייטמן, אלירן דנין ואופיר עזו מבלים ביחד. "אין דבר כזה צביעות או העמדת פנים"

"אנחנו לא פראיירים, נילחם בכל הכח שיש לנו כדי להצדיק את עצמנו ולמצוא מקום בהרכב בית"ר ירושלים", הבטיח ארבייטמן ביולי 2003. החלוץ, שהפך מבתוך שבעה חודשים מאלמוני לסופרסטאר, דיבר בזמנו על המלחמה המצפה לצעירים מול הוותיקים - אבל הוא ושאר "תינוקות אוחנה", לא חשבו לרגע שהמלחמה שלהם על מקום בהרכב תהיה בינם לבין עצמם. בין חבר לחבר. למען האמת, אף-אחד לא חשב כי "הילדים המיובאים" של אלי אוחנה ישתלבו מהר כל-כך ויגיעו רחוק כל-כך בזמן קצר כל-כך בסיר הלחץ של בית"ר ירושלים וליגת-העל. דיברו על חוסר הניסיון והנחיתות הפיזית שיפגעו בהם - ומעבר לכך, טענו כי הם לא יצליחו להישאר חברים טובים כל-כך לאורך זמן. אחרי הכל? מתוך החמישייה הצעירה - ארבייטמן, יצחקי, עזו, מליקסון ודנין - ארבעת הראשונים מתמודדים מדי שבוע על מקום בחלק הקדמי של הרכב בית"ר ירושלים.

"אנחנו נפרדים רק בשינה, ואני לא צוחק לרגע", מספר ברק יצחקי. "יש בינינו חברות אמיתית. אני שמח מאוד שמאור מצליח וששלומי מצליח, ובאותה מידה הם שמחים שאני מצליח. יש בינינו פרגון ועובדה שאנחנו חברים מחוץ למגרש. כל דבר אנחנו עושים יחד"

במצב נורמלי, נראה שהיינו אמורים לשמוע ולחזות בחוסר פרגון, סכסוכים, ריבים והמון אבל המון קנאה. כי אחרי הכל מדובר בצעירים. צעירים, שאף-אחד מהם לא חשב שכבר אחרי שני סיבובי ליגה, כל ילד שני בירושלים יידע את שמו, יבקש ממנו חתימה וירצה להצטלם איתו לפני חגיגות הבר-מצוה. צעירים שעשו התקדמות מטאורית. "ההתקדמות של כל הצעירים היתה מהירה מכפי שציפינו", מודה גיא עזורי, עוזרו של אלי אוחנה, "אבל אין דבר כזה מהירה מדי, כיוון שככל שמתקדמים מהר יותר זה טוב יותר. כל שבוע הם מראים התקדמות מקצועית, וגם בקטע המנטלי הם הפכו לבוגרים יותר. הכי חשוב שהם יישארו צנועים וזה לא דבר קשה, כי צניעות זו תכונה, ואם יש לך את זה - אז יש לך את זה. דווקא היותם חברים טובים עוזרת להם להתמודד עם דברים שונים טוב יותר. אחרי הכל הם בני אותו גיל והבעיות והחוויות שהם עוברים הן אותו הדבר פחות או יותר".

נפרדים רק בשינה

ברק יצחקי ומאור מליקסון. גרים ביחד
הבסיס לחברות הושתת עוד בעונה שעברה, כאשר מליקסון פגש את עזו, דאז בהפועל ירושלים. השניים הפכו לחברים טובים, עד כדי כך שאת ארוחות שישי היו עושים יחד, ברוטציה - כל שבוע בביתו של האחר. בקיץ האחרון הצטרפו לבית"ר גם דנין, חברו של ארבייטמן (שבינתיים עלה מקבוצת הנוער לבוגרים) מימי נס טובורק, וברק יצחקי, שהגיע מאשקלון. הארבעה, בני אותו גיל ובעלי אותן בעיות התבגרות, התחברו מיד. בהמשך בא לשכונה בחור חדש, צעיר ומוכשר לא פחות מהשאר - אופיר עזו, שהשלים את החמישייה הפותחת.

אמנם לארבייטמן, מליקסון, יצחקי ודנין יש בית חם ואוהב, כל-אחד בעירו שלו, אבל הם גרים יחדיו, בירושלים. בית"ר ארגנה שתי דירות: יצחקי ומליקסון גרים בשכונת רמות,
דנין וארבייטמן - בבית הכרם. אבל שזה תטעו. למרות שיש שתי דירות - הם לרוב
מתקבצים בדירה אחת, מבלים כולם ביחד, כולל עזו, תושב ירושלים. "אנחנו נפרדים רק בשינה, ואני לא צוחק לרגע", מספר יצחקי. "יש בינינו חברות אמיתית. אני שמח מאוד שמאור מצליח וששלומי מצליח, ובאותה מידה הם שמחים שאני מצליח. יש בינינו פרגון ועובדה שאנחנו חברים מחוץ למגרש. כל דבר אנחנו עושים יחד".

את החמישה מלכד גם בחור צעיר בפני עצמו, מוטי גמיש שמו (22), המשמש כחבר
הנהלה דווקא אצל היריבה העירונית, הפועל ירושלים. מאז שהחבר'ה הצעירים הגיעו לבית"ר הוא התחבר אליהם והפך להיות עבורם מעין אבא, שדואג לכל מבוקשם וגם דואג להוציא אותם לבלות ולשמור על החברות ביניהם. "מה שמדהים באמת זה הפרגון ההדדי שיש ביניהם, ואני לא אומר את זה כדי להראות שהכל טוב", מספר גמיש. "לא תיארתי לעצמי שזה יגיע למצב של חברות כזו. הם כל הזמן ביחד, מדברים, צוחקים וכמובן מפרגנים אחד לשני. אין דבר כזה צביעות או העמדת פנים, הם באמת חברים טובים".

גיא עזורי. "ההתקדמות של כל הצעירים היתה מהירה מכפי שציפינו. הכי חשוב שהם יישארו צנועים"
רוצים דוגמא? את פגרת החורף האחרונה, בינואר, העבירו הילדים של בית"ר יחדיו באילת. יחד עם מר גמיש הם שכרו רכב וירדו לעיר הבילויים. הנסיעה בהלוך חולקה בין גמיש ליצחקי, וזאת מהסיבה שעזו היה בגבס (שבר בכף-הרגל). בדרך, עצרו שוטרי אילת את המכונית ("זה לא היה על מהירות", נשבע גמיש, "זה היה בגלל שהיינו בלי חגורות בטיחות"), אבל מיד אחד מלובשי המדים זיהה את מליקסון ועזו. כמה שאלות על בית"ר, חיוכים והופה - ממשיכים בנסיעה. דו"ח? לא היה. באילת חיכתה לחבורה סוויטה גדולה ומדהימה ב"קלאב הוטל". החופש התחיל.

הטלפון, החולצה, המספרים

היחיד מבין החמישייה שלא יצא לנפוש היה ארבייטמן, שבדיוק התחיל טירונות ולא רצה לעצבן יתר על המידה את מפקדיו, שגם כך עשו "מסחרה" כשהיה צריך להוציא את החלוץ למשחקים. למרות המרחק, הארבעה לא שכחו לרגע את טוראי ארבייטמן, שבאותו יום נודע לו כי מדינת ישראל הולכת להלביש עליו עוד מדים - אבל לא בצבע ירוק. "הם התקשרו אליי לבסיס", משחזר החלוץ את השיחה עם חבריו, אחרי שקיבל זימון בכורה לנבחרת הבוגרת. "כולם בלי יוצא מן הכלל אמרו לי ב'הצלחה, שיחקת אותה, אנחנו גאים בך חבל על הזמן'. זו היתה אחת משיחות הטלפון שהכי ריגשו אותי, שהחברים הטובים שלי לא שכחו אותי". במקרה או שלא במקרה, באותו יום גם שאר החברים - יצחקי, דנין ומליקסון - קיבלו זימון, לנבחרת האולימפית של משה סיני.

ארבייטמן. טלפון מרגש לבסיס
דוגמא נוספת לפרגון אפשר היה לקבל במשחק מול אחי-נצרת בטדי: אחרי שיצחקי כבש את שערו הראשון בקרב התחתית (מתוך שניים), הוא חשף חולצה ועליה כיתובית "מאור, החלמה מהירה". מליקסון הפצוע, שישב ביציע הכבוד, קם אחרי השער בהתרגשות ומחא כפיים לחברו, עוד לפני שגילה את המחווה שעשה לו יצחקי. "האמת היא שרציתי ללכת לקניון להדפיס את זה", מתוודה יצחקי, "אבל לא היה לי זמן. כל השבת ישבתי וכתבתי את זה על החולצה בטוש כדי שזה ייצא יפה וברור. אני שמח שמאור ראה את זה".

רוצים לשמוע עוד? החבורה העליזה הסתדרה גם עם מספרי הטלפונים הסלולריים (ושוב, תודה למר גמיש). בלוק של עשרה מספרי טלפון, שארבע הספרות הראשונות בכל-אחד מהם זהות, התקבלו בחיוך רב אצל הילדים. שתי הספרות האחרונות (בין 00 ל-09) חולקו בין החמישה. אם תשמעו פעם שיחה בין כולם - זה הולך ככה: "01, תגיד ל-04 ש-09 לא יכול להגיע היום. ואם בכל זאת הוא יגיע, שלא יישכח להגיד ל-02"... קלטתם את זה?

חברות במבחן

למרות כל המילים היפות על פרגון, אהבה וחברות, נראה כי הילדים קצת תמימים בקשר לעתיד. הרי כל כדורגלן רוצה לקבל את הבמה כדי להוכיח את עצמו - זאת אומרת, לשחק כמה שיותר. נראה כי עד עתה, הגורל עוזר להם לייצב את החברות, למרות התחרות.
בתחילת העונה היו אלו יצחקי ומליקסון, שקיבלו קרדיט בהרכב. כשיצחקי התגייס ועשה טירונות, תפס את מקומו ארבייטמן, שהחל להפציץ בצרורות. יצחקי חזר, קצת שבור מכך שאיבד את מקומו בהרכב, אך מספר שבועות אחר-כך קיבל שוב צ'אנס, כאשר מליקסון נפצע בגבו, ומאז הבקיע שלושה שערים. גם פציעתו של עזו הביאה לאוחנה שקט ומרחב מחייה. בנוסף ל"תרומה" של הפציעות הלא נעימות, עוזרת לחברות גם ההצלחה של כולם על המגרש, כאשר הם מקבלים הזדמנות - והעובדה שכולם חברים בנבחרות ישראל.

אלי אוחנה. "לא סתם גרנט שיבח אותו על הטיפול בצעירים"

האם זה אומר שאין או לא תהיה תחרות? לא כולם חושבים ככה. "אני חייב לציין שהם ילדים טובים, ולדעתי זה מה שמחזיק יפה את החברות שלהם", אומר אמסלם. "הם באמת כל הזמן ביחד, גם מחוץ לאימונים. גם אם הם יגידו שלא, יש תחרות - כי כולם משחקים בהתקפה, אבל זה טבעי ונורמלי. אין שחקן שלא רוצה להצליח ועכשיו הם עוד צריכים להתבגר. אני מקווה מאוד שגם אחרי שיתבגרו, הם יתנהגו באותה צורה חברית. זה לא קל שיש תחרות כזו, אבל הם צריכים להבין שרק עבודה קשה תיתן להם מקום בהרכב".

אמסלם: "גם אם הם יגידו שלא, יש תחרות - כי כולם משחקים בהתקפה, אבל זה טבעי ונורמלי. אין שחקן שלא רוצה להצליח ועכשיו הם עוד צריכים להתבגר. אני מקווה מאוד שגם אחרי שיתבגרו, הם יתנהגו באותה צורה חברית. זה לא קל שיש תחרות כזו"

ש: אתה חושב שההצלחה של אחד יותר מאחרים תוכל לפגוע בחברות?
ת: "אני לא חושב. אם הם ישחקו עוד שנה או שנתיים יחד, אז הם יתבגרו כאשר יש להם את האחווה אחד כלפי השני. זה דבר שמרגישים כלפי חברים".

ארבייטמן ויצחקי. "אנחנו לא תמימים"
מי שמוסיף לדבריו של אמסלם לגבי התחרות הוא עזורי, שמנסה להבהיר שמבחינה מקצועית הכל באמת דופק כמו שצריך עם הצעירים, אך מבהיר כי גם הוא וגם אוחנה מלאי תקווה שהחברות תישמר גם בזמנים הקשים. "בכל קבוצת כדורגל יש תחרות בין השחקנים, וזה לא משנה אם הם צעירים או ותיקים", מסביר עזורי. "זה טבעי, זה לא אמור להשפיע על אף-אחד ובטח לא צריך להשפיע על החברות שלהם. הצעירים שלנו מאוד מוכשרים והם גם יודעים את זה, אבל מנגד הם גם יודעים שרק מי שיהיה טוב באימונים ישחק - ולא אף-אחד אחר. אין עניין של שמות או שיקולים אחרים, הטוב ביותר ישחק. אנחנו לא מדברים איתם על נושא החברות ביניהם, כי זה דבר שצריך לבוא מהם בלבד. הם צריכים לגדול יחד ולשחק יחד, להיות אחד בשביל השני. בינתיים זה קורה וזה ממש לא פוגע בווינריות שלהם וברצון האישי של כל-אחד להצליח".

בניגוד לאמסלם ועזורי, הילדים לא חושבים אפילו על אפשרות שהתחרות תפגע בחברות. "יש פרגון הדדי בין כולנו", מבהיר יצחקי, "ואני יכול להגיד שאני כל-כך רוצה שכל-אחד מהם יצליח וזה עושה לי טוב. כמו למשל כשמאור היה פצוע, איחלתי לו החלמה מהירה מכל הלב. אין בינינו תחרות, אנחנו יודעים טוב מאוד שמה שלא יקרה אנחנו יחד".

דוד אמסלם. "אני חייב לציין שהם ילדים טובים, ולדעתי זה מה שמחזיק יפה את החברות שלהם"
נשמע מאוד משכנע נושא הביחד. עד כדי כך משכנע, שיכול לקרות מצב הפוך - שמרוב פרגון, לא תיאמר האמת. לדוגמא, אם אחד יכעס על אחר ולא יגיד לו - עלולה להיווצר מתיחות. ארבייטמן שולל את האפשרות: "אנחנו לא תמימים. כל-אחד מאיתנו רוצה לשחק וזו לא בושה. יצא לנו לדבר על זה. אני חושב על זה ואומר, מה היה קורה אילו היינו שונאים אחד את השני ולא מסתדרים, וכל-פעם שאחד היה מקבל קרדיט השני היה מתעצבן ועושה לו פרצופים? זה עדיף? ברור שלא. עדיף לנו לעבור את התקופה הזו בבית"ר יחד תוך ידיעה שכל-פעם מישהו אחר מקבל את הקרדיט. הרי אף-אחד מאיתנו לא חשב שתהיה לו התחלת קריירה טובה, והאמת? עדיין לא עשינו עשירית ממה שאנחנו צריכים לעשות. יש לנו עוד הרבה עבודה, ומי שיהיה הכי טוב יעלה לשחק".

על היבט נוסף ששומר על החברות, מספר שחקן בבית"ר: "כולנו רואים איך במכבי ת"א
לדוגמא לקלינגר יש את השחקנים שהוא רוצה לקדם. בבית"ר כל הזמן אומרים שאוחנה אוהב יותר את שלומי ואת מאור, אבל בשטח? זה לא נכון. הרי כל-כך קל לגרום לחיכוכים כשאתה המאמן, אבל ברגע שאתה יודע לחלק את הזמן ולתת לכל-אחד מהשחקנים יחס אישי והזדמנות, הדברים נראים אחרת. אנחנו רואים באימונים שלכולם הוא מעיר, אבל באותה מידה את כולם הוא מלטף ולא סתם גרנט שיבח אותו על הטיפול שלו בצעירים".

דנין מול דוד

אלירן דנין. שרד את המלחמה
בנוסף לארבעת שחקני הקו הקדמי, יש עוד צעיר שכבר עשה פריצה גדולה בבית"ר, אבל לא בהתקפה ובהבקעת השערים - אלא באגף שמאל של ההגנה. דנין הוא "הניצול" היחיד מהתחרות הגדולה בין חבריו, ולו יש מאבק עם בחור ותיק - אמסלם. המגן הצעיר כבש את מקומו בהרכב, אחרי שאמסלם נפצע במשחק מול הפועל ב"ש בסיבוב הראשון. דנין הוכיח את עצמו, אבל אחרי סיבוב שלם, ודווקא במשחק נגד הפועל ב"ש, הוא הפסיד את מקומו בחזרה למגן הוותיק. "אמסלם היה פצוע ועכשיו הוא כשיר לשחק", הסביר אוחנה לאחרונה מדוע החזיר את דנין לספסל, והבטיח: "אלירן עשה ועוד יעשה עבודה טובה". מי שמכיר את אוחנה, יודע כי אחת הסיבות לחזרתו של אמסלם להרכב, קשורה לכך שהוא הרגיש שדנין מתקדם מהר מדי וכי כל ההתלהבות בכיוונו יכולה רק להזיק למגן, ובכלל לצעירים. הוכחה לכך אפשר לקבל אחרי ניצחונות של בית"ר, כאשר לא עוברת ולו דקה מסיום המשחק ומאמן בית"ר מבהיר לתקשורת: "אף-אחד לא מתקרב לילדים שלי".

לדני בן-יעקב, אוהד בית"ר, יש הסבר אחר על הסוויץ' בין דנין לאמסלם: "אלירן עשה עבודה מצוינת והוא המגן הבא של בית"ר ושל הנבחרת, אבל נראה שאוחנה מעדיף לשחק עם אמסלם, כי הוא כבר יודע מה היכולות של אלירן וכרגע בשביל לשרוד את הליגה הוא מעדיף מגן ותיק יותר. אחרת, אין סיבה לכך שדנין לא נמצא בהרכב הראשון".

במקרה של אמסלם-דנין, הרי שהוותיק עדיין עושה את עבודתו נאמנה, כך שלאוחנה יש ראש שקט. מחד יש לו מגן טוב, ומנגד הוא מרגיע את מגן העתיד שלו. בסיום העונה
יסיים אמסלם את חוזהו בבית"ר - לדנין יישארו עוד ארבע שנים בירושלים. נראה כי חילופי המשמרות ייעשו לקראת העונה הבאה, ואולי אפילו טוב שכך. אמסלם, שיודע כי בקרוב יצטרך להוריש את מקומו, לא אוהב לדבר על הנושא הזה במיוחד. וגם שהוא מגיב, הוא אומר רק משפט אחד על מחליפו לעתיד: "אני פשוט מאוד אוהב את הילד הזה".