מהם דינוזאורים?

הדינוזאורים היו זוחלים יבשתיים וכולם היו, ככל הנראה, מטילי ביצים. נראה כי היו בעלי דם קר, אך הימצאות של קינים מאובנים ובהם ביצי דינוזאורים עלולה שלא לתמוך בהשערה מרחיקת לכת זו ואשר לה השפעה מהותית על הנסיבות להכחדתם (ההשערה בדבר מטאוריט אשר פגע בכדור הארץ וגרם להתרוממות ויצירת שכבת אבק שכיסתה את כוכב הלכת שלנו מפני קרני השמש עד כי בעלי דם קר רבים נכחדו בשל כך). זאת משום העובדה שדגירה על ביצים מתבצעת כדי לחממן יותר מן הטמפרטורה בסביבה ונעשית על ידי גופם של יצורים בעלי דם חם.

מבחינה טקסונומית שייכים הדינוזאורים לשתי סדרות נפרדות:

בעלי אגן דמוי לטאה - אגן ירכיים תלת קרני כשל הלטאיים.
בעלי אגן דמוי עוף - אגן ירכיים ארבע קרני כשל הציפורים.
אין לבלבל את הדינוזאורים עם קבוצות אחרות של זוחלים קדומים אשר התקיימו באותה תקופה בה חיו אלה עם אלה. מבחינה אבולוציונית, מרבית מיני הדינוזאורים נכחדו בלא שיתמיינו מהם מינים אחרים בשלשלת האבולוציונית אולם הרעיון כי העופות הם הצאצאים של סוג אחד או יותר של דינוזאורים קונה לו אחיזה במחשבתם של לא מעט חוקרים.

שלד של טירנוזאורוס רקס, מגדולי הטורפים שחיו אי-פעם ואולי הנודע ביותר מבין הדינוזאורים.ראשוני המאובנים של הדינוזאורים נתגלו בשנות העשרים של המאה ה-19. ריצ'רד אואן הוא אשר טבע את שמם בשנת 1842 והפירוש ביוונית עתיקה הוא לטאות-אימים. מאז נמצאו מאובנים של מינים רבים מאורך של 91 ס"מ עד 39 מטר וההערכה היא כי מדובר בכמה מאות סוגים שונים של דינוזאורים שהתקיימו בעבר. חקר הדינוזאורים הוא רב תחומי ומשתתפים בו מדענים מקטגוריות שונות. מאובנים של דינוזאורים או דגמים משוערים שלהם מוצגים לקהל הרחב במוזיאונים רבים ובשנים האחרונות חוברו ספרים ותסריטים רבים אודותיהם ולכן, למרות שזה רק מכבר נחשפו מאובניהם הראשונים והנה נדמה כי קמו לתחייה של ממש בימינו אנו ואפילו אנשי דת מציעים הסברים לעובדה שאינם מוזכרים בתנ"ך.

הדינוזאורים שלטו בעולם הטבע של כדור הארץ במשך כ-150 מיליוני שנים. הדינוזאורים הראשונים התקיימו כבר לפני כ-210 מיליוני שנים. הם היו יצורי יבשה מובהקים הנעים על שתי רגליהם. רק כעבור מיליוני שנים הופיעו גם דינוזאורים ההולכים על ארבע גפיים. אלה בחלקם היו שוכני גדות של נחלים והיו שחיו לאורך חופי האגמים. היו כאלה שהיו טובלי ביצות אך לא אחד מהם היה שוכן מים של ממש. הדינוזאורים היו מגוונים לא רק באורח חייהם אלא גם במראה: היו מהם בעלי שריון ואחרים חשופים ללא מגן. היו מהם קלי תנועה ואחרים היו מסורבלים והתקשו לנוע. היו מהם בעלי קרניים, ציפורניים חזקות או שיניים אימתניות ואחרים היו טרף לאוכלי בשר מביניהם. נראה שעצמותיהם היו חלולות וברגליהם היו שלוש אצבעות קדמיות ואצבע אחת אחורית. זנבם בדרך כלל היה חזק וכבד וסייע להולכים על שתיים בהשגת שיווי משקל בעת תנועה. לאלה היו גפיים אחוריות הגדולות בהרבה מאשר גפיהם הקדמיות ובידיהם נעזרו הם לאחוז בטרף או לעקור צמחים ממקומם.

השערות שונות הוצעו לגבי נסיבות הכחדתם של הדינוזאורים. הרווחת שבהן, אשר הועלתה בשנת 1980 על ידי הפיזיקאי לואיס אלוורז ובנו הגאולוג וולטר אלוורז, היא:
פגיעה של מטאוריט בחצי האי יוקטן שבמכסיקו גרמה להעלאת ענן אבק עצום לאוויר, ענן שכיסה את כדור הארץ למשך תקופה ארוכה מפני קרני השמש. בהיות הדינוזאורים בעלי דם קר לא יכלו לחמם את גופם ולכן מתו בהמוניהם. להשערה זו תימוכין בגילוי המכתש ביוקטן בשנת 1991 ובמציאת מתכות נדירות (הנפוצות באסטרואידים) בשכבות גאולוגיות המתוארכות כסמוך למועד היעלמותם של הדינוזאורים. השערה זו אינה מבוססת משום הסברה כי היו בעלי דם חם בקרב זוחלים ענקיים אלה, היצורים הגדולים ביותר שהילכו אי פעם על פני היבשה

כיצד מחפשים שרידים?

מציאת המאובנים זו עבודה לא פשוטה והיא דורשת מיומנות רבה. תחילה, במקום שבו יש חשד כי קיימים מאובנים, מסלקים אדמה וסלעים - לרוב עבודה זו נעשית בידי מחפרים ודחפורים, אך כאשר מתחילים להתגלות המאובנים, עוברים לעבוד עם כלים עדינים יותר כגון אתים ומקדחים. לאחר שמוציאים את העצמות, לעיתים מתגלה כי חלקן רכות ועשויות להישבר מאוד בקלות. לכן, עוטפים אותן בגבס. לאחר שהגבס מתקשה, מכניסים את העצם לתוך תיבה מרופדת והיא נשלחת היישר למעבדה.

היכחדות הדינוזאורים

היכחדות הדינוזאורים הוא ארוע , שבו זמנית התרחש בבסוף תקופת הקרטיקון ותחילת השלישון וגם מסמלת אותם אינה אירוע מבודד אלא חלק מהכחדה המונית. לפני 65 מיליון שכל הדינוזאורים פשוט נעלמו בתוך פרק זמן קצר מאוד (יחד עם יותר מ-80% מהמינים האחרים).

מספר תאוריות הועלו בנושא אך היחידה המקובלת כיום היא הראשונה.

הגישה המקובלת כיום היא כי מטאור ענק, ככל הנראה שבר של כוכב שביט פגע בכדור הארץ וגרם להיכחדותם של הדינוזאורים על ידי יצירת חורף גרעיני. טענה זו מבוססת על שכבת סלע שנמצאה שבה נמצאה כמות ענקית של אירידיום. אירדיום הוא חומר נדיר ביותר על כדור הארץ אך שכיח על מטאורים. לפי הטענה, לאחר שפגע המטאור בכדור הארץ, האוויר התמלא באבק שהסתיר את השמש במשך עשרות שנים. זה ידוע כי צורות חיים רבות לא יכולות להתקיים ללא שמש. כך, למשל, צמחים לא צמחו, כך שהדינוזאורים הצמחוניים פשוט גוועו למוות, ומייד אחריהם אוכלי הבשר, שלאחר שהדינוזאורים הצמחוניים מתו, גם להם לא היה מה לאכול. מכתש הפגיעה זוהה בעומק הים בקרבת חצי האי יוקטן שבמקסיקו.
טענה רווחת אחרת אומרת כי בתקופת הדינוזאורים לא היה חורף, כל השנה שרר אקלים טרופי חם. באיזשהו שלב, האקלים הזה התחלף בעונות שאנו מכירים היום ונאמר כי הדינוזאורים לא עמדו בקור ופשוט קפאו למוות. הטיעון כנגד טענה זו הוא שבמקרה כזה לא היו נכחדים הדינוזאורים החיים באזורים חמים.
חלק מהמדעניים טוענים כי הדינוזאורים מתו מהרעלה. דינוזאורים רבים היו אוכלי-צמחים(לא בהכרח צמחוניים!), ייתכן כי סוג חדש של צמח היה רעיל וכך כל דינוזאור שאכל ממנו הורעל. מובן כי הדינוזאורים אוכלי-הבשר הורעלו גם הם לאחר שאכלו את הדינוזאורים המורעלים. ואולם בספרו חיוך הפלמינגו, הוא דוחה תאוריה זו וכותב סטיבן ג'יי גולד כי הצמחים מכוסי הזרע התפתחו כעשרה מיליון שנים לפני הכחדת הדינוזאורים ולפיכך לא מדובר באירועים חופפים.
בתקופה הקצרה שלפני הכחדת הדינוזאורים, גובה פני הים ירד בצורה משמעותית. הימים הרדודים שכיסו חלק נרחב באותה תקופה, נעלמו.
לסיכום טוען גולד כי אי אפשר להתייחס להכחדת הדינוזאורים כאל אירוע מבודד, משום שבו זמנית הוכחדו בעלי חיים רבים ובהם סוגים רבים החיים בים, וכל מי שמבקש לטעון טענה הקשורה להכחדת הדינוזאורים חייב שהיא גם תסביר מדוע נכחדו משפחות שלמות של מיני בעלי חיים ולא רק הדינוזאורים. "אנו זקוקים להסבר מתואם של מערכת מאורעות הכוללת את הכחדת הדינוזאורים כאחד מרכיביה. ההסבר המספק היחיד הוא לדעתו, הסבר השביט, כאשר לאחר גילויו בשנת 1979 בידי וולטר אלוורז ולואיז אלוורז (אב ובנו), הוא פתח חזית מדעית שלמה של מחקרים שהוכיחו אותו מעל לכל ספק באופן בלתי תלוי. כן התגלה כי בתולדות כדור הארץ היו לפחות חמש הכחדות גדולות ועד כמה שהטכנולוגיה מאפשרת, גם באתרים הקשורים אליהם התגלו שרידי אירידיום, המעידים על נפילת גוף גדול מהחלל

.......

סוגים וסיקורים

טירנוזאור רקס

טיראנוזאור רקס (Tyrannosaurus rex) היה דינוזאור טורף. הוא ככל הנראה הטורף המפורסם והמפחיד ביותר בכל הזמנים. שמו נגזר מהמילים היווניות והלטיניות שמשמעותן "מלך רודן לטאה". שאריותיו נדירות, ונכון לשנת 2005 נמצאו רק 30 דגימות שלו הכוללות שלוש גולגלות שלמות. הוא נתגלה לראשונה על ידי ברנום בראון בתחילת המאה ה-20.

טירנוזאור רקס יכול להגיע לאורך של עד 14 מטרים (45 רגל), והגיע למשקל של למעלה מחמש טונות. עד לאחרונה, טירנוזאורוס נחשב לקרנוזאור (דינוזאור טורף) הגדול ביותר. לאחרונה שינו המדענים את השערתם לגבי צורת עמידתו. במקום העמידה הזקופה הם משערים שהוא היה בעל גב מאוזן. סברות חדשות טוענות כי הטירנוזאורוס היה למעשה אוכל נבלות. רגליו האחוריות החזקות היו משענת נגד לגולגולת הענקית וללסות המאסיביות, דבר שהקל על קריעת הבשר ופיצוח העצמות במבנה המזכיר את הצבוע.

השוואה בין גודל הטי-רקס לגודל האדםמערות האף הענקיות של הטירנוזאורוס הן מהגדולות והמורכבות בעולם הטבע, דבר שאיפשר לו לחוש בריח נבלה ממרחקים גדולים, ואפילו רגליו הקידמיות הזעירות שאיפשרו לו לדחוק את ראשו וצווארו אל תוך קרביהם של פגריהם העצומים של דינוזאורים אוכלי צמחים בלי להפריע. הטירנוזאורוס רקס הוא בעל אגן לטאה ושייך למשפחת התרופודים.

טריצראטופס

הטריצראטופס (נכתב גם טריצרטופס או טריסרטופס) הוא מין של דינוזאור ממשפחת הסראטופסידים מסדרת הדינוזאורים בעלי אגן דמוי עוף (אורניתיציאנס) שחי בתקופת הקריטיקון. הטריצרטופס היה דינוזאור צמחוני והולך על ארבע. הוא מפורסם בעיקר בזכות הגולגולת שלו שהייתה מצוידת בקרניים גדולות ו"מניפה" גרמית שהגנה על הצוואר. הטריצרטופס התנשא לגובה של כ-3 מטרים ושקל בערך כ-6 טונות (6,000 ק"ג). אורכו נע בין 8 ל-11 מטר. להמחשה, הטריצרטופס היה בגודל של טנק מודרני (אם כי שקל הרבה הרבה פחות). הטריצרטופס היה דינוזאור צמחוני וחי בעדרים גדולים. מסיבה זו נהוג לעיתים לכנותו "באפלו דינוזאורי

מראה ומאפיינים

הטריצרטופס היה צמחוני וניזון בעיקר משרכים וצמחייה נמוכה. את העלים והענפים תלש הטריצרטופס באמצעות מקורו החד ואת העלים הוא לעס באמצעות מערכת שיניים טוחנות שנמצאה בחלק האחורי של הלסת שלו.

הפלאונתולוגים מאמינים שהטריצרטופס חי בעדרים, בדומה לצבאים או באפלו בימינו. הטריצרטופס נמצא רק בצפון אמריקה ואתרי הגילוי העיקריים של שלדי טריצרטופס היו בוויומינג, דקוטה וקולורדו.

טריצרטופס Triceratops
שלד של טריצרטופס
במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, הסמית'סוניאן.
כללי
תקופת חיים קריטיקון, לפני 70-65 מיליון שנה
מזון צמחים
ארגון חברתי עדר
אמצעי הגנה 2 קרני גבה, קרן אף ועטרת עצם על הצוואר
תנועה ארבעה רגליים, בעל אגן של עוף
מהירות מירבית 25 קמ"ש בהסתערות
ממדים
שחזור אפשרי של טריצרטופס
אורך 8-11 מטר
גובה 3 מטר
משקל 6000 ק"ג
אורך קרניים גבה: 90-100 ס"מ
אף: 60 ס"מ
רוחב מניפה 2.5 מטר

כאמור, הטריצרטופס מפורסם בעיקר בזכות הגולגולת הענקית שלו. הגולגולת בנויה היטב מעצם קשה וחזקה ונתמכה בידי שרירים עצומים. לטריצרטופס היו 3 קרניים חדות: שתי קרניים ארוכות על הגבות (מעל העיניים) וקרן קצרה מעל האף. בנוסף, הייתה לו עטרת אחורית (או "צווארון"), מעין מניפה עשויה עצם שהגנה על הצוואר והגדילה את החזית של הגולגולת. בניגוד למינים אחרים של סראטופסידים, בעטרת של הטריצראטופס לא היו חללים.

החוקרים מאמינים שהקרניים והעטרת שימשו למספר מטרות:

אמצעי הגנה כנגד טורפים כמו הטירנוזאורוס רקס.
אמצעי תקשורת בין חברי העדר.
אמצעי להתגושש עם זכרים אחרים על נקבות או על טריטוריה (בדומה לאיילים בימינו).
אמצעי חיזור.
סמל מעמד ששיקף (או קבע) את מעמדו של הפרט בעדר.
עוגן לשרירי הלסת.
אמצעי לוויסות הטמפרטורה.
החוקרים סבורים גם שכאשר עדר של טריצרטופסים הותקף, הצעירים היו מתרכזים ואילו הפרטים החזקים היו יוצרים סביבם מעין טבעת מגן כאשר קרניהם מופנות כלפי חוץ. כאשר הטריצרטופס נלחם בתוקף, דוגמת הטירנוזאור רקס, הוא ניצב באלכסון עם ראשו מופנו אל עבר התוקף, בעוד שהוא מנסה להצמיד את בטנו לקרקע. את קרניו הוא זקר אל מול התוקף וניסה לשמור עמדה מולו (למנוע מהתוקף לנשכו בצדי הגוף). הטריצרטופס השתמש ברגלו הקדמית כדי לפזר חול ואבק ולבלבל את התוקף. הוא נצמד לקרקע והתכופף כדי להתחמק מההתקפות עליו. הוא ניסה לפגוע בתוקף באמצעות נגיחות כואבות לפלג גופו התחתון. נגיחתו הייתה קטלנית והוא יכול לפצוע קשה תוקף בבטנו ובאגן (דבר שלמעשה פירושו מותו של התוקף עקב חוסר יכולת להתחרות עם ציידים אחרים על טרף). הקרבות שאולי התרחשו בין טריצרטופס לטירנוזאור רקס שבו את דמיונם של אמנים רבים, וניתן למצוא שחזורים שלהם (במידת מהימנות מדעית משתנה, לרוב נמוכה) בסרטי קולנוע, ציורים ותוכניות מדע בטלוויזיה.

הטריצרטופס היה דינוזאור בעל אגן ציפור והילך על 4 רגליו. רגליו ניצבו כעמודים מתחת לגופו הכבד וכף רגלו כוסתה בציפורנים רחבות על מנת לפזר את משקלו הרב על פני שטח נרחב יותר. הטריצרטופס היה מסוגל לפתח מהירות של 25 קמ"ש לצרכי הסתערות למרחקים קצרים

גילוי המאובן

המאובן הראשון של הטריצראטופס התגלה ב 1888 על ידי ג'ון בל האטצ'ר, אך הוכרז כמין של דינוזאור לגיטימי רק אחרי ש עותניאל צ'ארלס מארש מצא גוגולת שלמה ב 1889. מעניין לציין, ששנתיים לפני, הוא זיהה את הטריצרטופס בטעות כמין של ביזון.

כיום ידועים שני מינים ( species ) של טריצרטופס: T. prorsus ו T. horridus. הדיצראטופס נחשב פעם למין של טריצראטופס אבל כיום מקובל לסווגו כסוג שונה. כיום מאובנים של טריצרטופס מוצגים במוזיאונים הבאים:

ארצות הברית
המוזיאון לטבע, ניו יורק
מוזיאון הטבע בפיטסבורג, פנסילבניה
המוזיאון הלאומי לטבע, המכון הסמיתסוני, וושינגטון
בריטניה
המוזיאון להיסטוריה של הטבע, לונדון
מוזיאון בירמינגהאם, המחלקה לטבע, בירמינגהאם
המוזיאון המלכותי של סקוטלנד, אדינבורו
מוזיאון הנטריאן, אוניברסיטת גלאזגו
אירופה
המוזיאון הלאומי לטבע, המכון הפלאונתולוגי, פאריז, צרפת
מוזיאון שקנברג לטבע, המבורג, גרמניה
מכון בוואריה לפלאונתולוגיה וגאולוגיה היסטורית, מינכן, גרמניה

סטגוזאור

הסטגוזאור (Stegosaurus) הוא סוג של דינוזאור אוכל עשב ממשפחת הסטגוזאורידים שחי בתקופה היורה בצפון אמריקה. זהו אחד הדינוזאורים הידועים, תודות למראהו הייחודי הכולל שורה כפולה של לוחיות בצורת מחומש לאורך גבו וארבעה דוקרנים בזנב. שמו גזור מיוונית ופרושו "לטאה מכוסה" או "לטאה בעלת גג".

מאפיינים
הסטגוזאורוס היה דינוזאור גדול למדי. אורכו הגיע עד ל 12 מטר ומשקלו ל 5000 ק"ג, למרות שרוב המינים לא חרגו מהממדים הצנועים של 7 מטר ו 2 טון.

לסטוגזאורוס היו ארבעה גפיים, ששני האחורים שבהם היו ארוכים מן הקדמיים. לאורך גבו וזנבו נמשכו שני טורים של לוחות קרניים משולשים או מחומשים שעמדו זקופים. עד היום הפלאונתולוגים חלוקים בדעתם מה היה התפקיד של לוחיות אלה. להלן הסברות הנפוצות:

זיהוי תוך-מיני ולהתגנדרות , .
הגדלת גודלו הנתפש של הסטגוזאורוס לצרכי יצירת רושם והרתעה.
ויסות חום.
כיום יש נטייה לפסול את הסברה האחרונה ולאמץ את הראשונה.

מקצה זנבו של הסטגוזאורוס נזדקרו זיזים קוצניים וחדים, שהגנו עליו מפני אויביו. לוחיות הגב שימשו להרתיע את התוקף אך לא היו מערך הגנה יעיל מאחר והיו שבירות ולא הוצבו על חלקיו החשופים באמת. בעת סכנה נפנף הסטגוזאור בזנבו כמעין אלה ועמד בתנוחה שלוחיות גבו יזהרו בשמש. כך נראה בעיני הטורף גדול יותר

קרובים
למרות שלא היה מצויד בלוחיות שריון גרמי הסטגוזאורוס נחשב לחלק בקבוצת הדינוזאורים המשוריינים, ה Thyreophora שחבריה כוללים את האנקילוזאורוס (Ankylosaurus) והנודוזאורוס (Nodosaurus).

בקולנוע
כדינוזאור ידוע וקל לזיהוי, הסטגוזאורוס הופיע במספר סרטים.

בסרט המפלצות הקלאסי קינג קונג (1933) הוא הייצור הראשון שצוות החילוץ פוגש כאשר הם שטים לאי הגולגולת. הסטגוזאורוס שואג שם ומתנהג כמו קרנף עצבני. הוא מסתער על המחלצים ונורה למוות.
סטגוזאורוס גם הופיע ב"עולם האבוד", ההמשך של פארק היורה. בסרט "פארק היורה", הטריצרטופס מופיע בסצנת הדינוזאור החולה. בספר, הדינוזאור החולה היה סטגוזאורוס

דינוניצ'וס

Deinonychus, דינוניצ'וס, סוג של דינוזאור במשפחת הדרומזאורידים. הדינוניצ'וס הוא דינוזאור טורף קטלני ומסוכן, הידוע בשל הטפר הענקית בצורת מגל שנמצאת על כל אחת מבהנותיו ואף העניקה לו את שמו (פירוש השם "דינוניצ'וס" ביוונית היא "טפר נורא"). הדינוניצ'וס חיי לפני 100 מיליון שנה באזור מונטנה בארצות הברית.

הדינוניצ'וס היה דינוזאור טורף שנהג לצוד את מזונו. רוב החוקרים סבורים שמין זה נהג לצוד בקבוצות והיה בעל אינטליגנציה יחסית מפותחת. שיני דינוניצ'וס נמצאו ליד שלדי דינוזאורים צמחוניים מסוג טנונטוזאורוס שהיו כנראה חלק מהתפריט של הדינוניצ'וס.

הדינוניצ'וס היה דינוזאור בגודל בינוני, אך חזק וזריז ביותר ביחס לגודלו. הוא שקל כ 80 ק"ג והתנשא לגובה של 1.2 מטר במותניו. אורכו הכולל היה 3 מטר ואילו אורך הגולגולת שלו היה 410 מ"מ. בזנבו - היו לדינוניצ'וס עצמות שיכלו להינעל ביחד וליצור מוט רציף וקשיח שהחזיק את הזנב. כך יכל הדינוניצ'וס להשתמש בזנבו בשביל לייצב את גולגולתו הגדולה ולנווט תוך שהוא מנהל מרדפים במהירות גדולה.

הגולגולת של הדינוניצ'וס הייתה גדולה בהשוואה לגופו, ובעלת שקעי עיניים גדולים - דבר הגורם לחוקרים להאמין שהייתה לו ראייה חדה כשל עיט. מוחו שקל בערך כחמישית מסך משקל גופו, דבר המעיד שכנראה היה חכם במיוחד ובעל התנהגות חברתית מפותחת. הלסת שלו הכילה 70 שיניים חדות המעוקלות פנימה ושרירים עצומים שסייעו לו לסגור את לסתו בכוח אדיר. זרועותיו היו ארוכות יחסית לתרופודים אחרים וסייעו לו להתלות על הטרף כאשר שיסף אותו בשיניו וטפריו.

הדינוניצ'וס היה בנוי כך שיוכל לפתח מהירויות גדולות. מבנה גופו היה אווירודינמי ועצמותיו היו חלולות כדי להפחית במשקל מיותר. מתוך שרידי גידים של שרירים ועצמות הרגל, הפלאנתולוגים מאמינים שלדינוניצ'וס היו שרירים חזקים שאפשרו לו לפתח מהירות ריצה של כ 60 קילומטר לשעה.

הדינוניצ'וס התגלה על ידי ג'ון אוסטורם וגרנט מייר בדרום מונטנה בשנת 1964. הם גילו מאות עצמות של הדינוניצ'וס

בראכיוזאור

בראכיוזאור (Brachiosaurus) הוא סוג בקבוצת הברכיוזאורים שבקבוצת הסאורופודה.

בראכיוזאור בתקופה מסוימת היה הדינוזאור הגבוה ביותר הידוע. נתגלה ב-1903 על ידי דוקטור E. S. Riggss. הבראכיוזאור שיגשג לקראת סוף תקופת היורה בעידן המזוזואיקון. שלדים מאובנים מלאים שלו נמצאו בטנזניה, וחלקי שלדים בצפון אמריקה, המציגים אורך של בסביבות 25 מטרים. משקל הגוף: בין 50 ל 70 טון בממוצע.

הברכיוזאורוס הוא סוג של זאורופוד (דינוזאור בעל אגן לטאה הניזון מצמחים, עוד חבריו במשפחה זו הם האפאטוזאור, הקמוזאורוס, הממצ'יאוזאורוס והדיפלודוקוס. הברכיוזאורוס היה אחד הדינוזאורים הגדולים ביותר, ובפרט אחד מבעל החיים הגדולים ביותר אשר חיו אי פעם על פני האדמה. הוא היה מן הכבדים ושקל כ 67 טון בממוצע, למרות שהיה בין הגבוהים ביותר הוא לא היה הכי גבוה וגם לא הכי ארוך. התאפיין ברגליים עבות מאד, המזכירות גזעי עץ וצוואר ארוך מאוד ודק יחסית לגודל גופו.

זהו מקווה שלמדתם משהו...

נושא מעניין מאוד שלא זכה לחשיפה כאן.

תודה :-)