http://article.yedioth.co.il/assets/7days/190.JPG

החתולה הארורה נשכה אותי. היא אפילו לא החתולה שלי. היא לא של אף אחד. היא של הגינה. של הציבור. היא חתולה ציבורית. חתולת רחוב. חתולה על גגון בטון חלוד. חתולה חולה.

אין לי מושג מאיפה החתולה הגיעה, אבל מתישהו לפני ארבע שנים היא התחילה ליילל מול פתח הבית פעמיים ביום בדייקנות של חתולה שווייצרית. הכנסנו אותה, והיא דרשה ליטופים ממושכים כמי שהתגעגעה לזה. אחרי הליטופים היא דרשה אוכל. אחרי האוכל היא דרשה לחזור לגינה. בקיצור, היא הזכירה לי מאוד מישהי שפעם יצאתי איתה. אבל בלי קשר, זה הפך סידור נוח לכל הצדדים; אנחנו לא צריכים לגדל את החתולה, אבל אנחנו מגדלים אותה. היא גרה בחוץ, אוכלת בפנים, מוכנה להתפנק ולשבת עליך אבל גם לקום וללכת מיד – בקיצור, זו חתולה היברידית, רב־שימושית, וכאמור, הכרתי אנשים ונשים נוחים פחות.

מפה לשם, מצאתי את עצמי מתחיל לקנות לחתולה אוכל. מפה לשם, התינוק התחיל לזחול בעקבותיה בהתלהבות. הוא גדל, אבל החתולה נשארה זהה, וכיום התינוקת זוחלת בעקבותיה ופועה באושר. אומרים שחיית מחמד תורמת להתפתחות הרגשית של ילדים, ואני חושב שזה נכון; בזכות החתולה, הילדים שלי הבינו שאין להם סיכוי להשיג כל מה שהם רוצים בחיים. למשל את החתולה, שלנצח תחמוק מזחילתם האיטית ותשאיר להם אבק, תסכול ואפס מסקנות מעשיות, כי בפעם הבאה הם שוב ינסו להשיג אותה בזחילה.

מפה לשם, נקשרתי רגשית לחתולה ומצאתי את עצמי אומר עליה דברים חמים ולא אופייניים, כמו "ססאמק החתולה המסריחה הזאת, פעם אחרונה שאני מכניס אותה הביתה, היא משירה לנו פה שערות בכל מקום". היו גם תקופות שממש דאגתי לה שם בחוץ, ופה ושם אפילו אמרתי לאהובתי: "שתידרס כבר החתולה המסריחה הזאת, חצי יום מייללת פה מחוץ לדלת, נשבר ממנה".

אבל יום אחד, לא מזמן, החתולה נכנסה אלינו עם זיהום מוגלתי בעיניים, שזו המקבילה של עולם החתולים לזיהום מוגלתי בעיניים. ניסיתי לנגב לה את העיניים עם טישו, אבל החתולה גילתה התנגדות מסוימת והורידה לי אצבע. ויתרתי. ליטפתי והאכלתי אותה כרגיל, גם כשהזיהום שלה זלג על אצבעותיי ונאלצתי להימלט לחדר האמבטיה ולהתייחד עם שני סוגי סבון נוזלי ושלושה סוגי סקוץ' עד שהרגשתי שיצאתי מכלל סיכון לגעלת.

אבל עם הזמן, העסק הלך והחמיר. עיניה של החתולה – לשעבר צהובות וחיות – הלכו וכהו, עד שיום אחד, לפני שבוע, היא הגיעה הביתה עם עיניים עצומות ומזוהמות לחלוטין. החתולה הייתה עיוורת. היא הצליחה לאתר את ידיי המלטפות ואת צלחת האוכל שלה במקומותיהן הקבועים, אבל כשיצאה החוצה, ראיתי אותה נעמדת במקום, ואז, בחשש גדול, לוקחת צעד אחר צעד, מגששת בחוסר אונים את דרכה על המדרכה. היא הייתה אבודה.

לא יכולתי לראות את זה. אני קשור לחתולה הזו בעבותות של טינה, ליטופים והכרת טובה. שני ילדיי גדלו על ברכיהם בזכותה. בלילות גשם עזים היא ישנה על כורסת הטלוויזיה שלי. עיוורונה הפתאומי הוא אולי לא הבעיה שלי, אבל הוא לא יכול להישאר הבעיה שלה. היא תמות. ואני אמות מצער שמעולם לא תיכננתי להצטער. ואני אבכה. ואני לא בוכה.

ניגשתי לווטרינר השכונתי, לקחתי כלוב, ובבוקר מוקדם, אחרי שליטפתי והאכלתי אותה, תפסתי אותה בעדינות והכנסתי לכלוב. החתולה קיבלה את זה בהבנה יחסית: היא זינקה החוצה כמו טיל שיוט ושרטה אותי. ניסיתי שוב, הפעם בתוצאות טובות יותר: היא נשכה אותי ואז זינקה החוצה בנחישות של טורפדו. עיוורת־עיוורת, אבל מפגרת היא כן.

חזרתי לווטרינר עם הכלוב הריק. "אתה תצטרך להביא לוכד חתולים", הוא בישר לי. "כמה זה יעלה?" ביררתי. "בכלל, כמה כל הסיפור איתה הולך לעלות?" הווטרינר העריך שהלוכד ייקח סביב 250 שקל, והוא עצמו יצטרך לתת לה זריקת טשטוש – 140 שקל – ועלות הביקור מגיעה ל־170 שקל, וזה עוד לפני שהבנו מה בדיוק הבעיה, אם יש סיכוי לעזור לה ומה התרופה. אם החתולה הייתה לפחות חברה במכבי. מיאוכבי. ביררתי, והיא לא.

כך שאני אוציא את הכסף מכיסי. כי אני לא מסוגל לראות אותה ככה. כפי שאני לא מסוגל לראות גורי חתולים נטושים באיזו חצר אחורית ולא לנסות לעזור להם לשרוד – שוב, כמו בילדותי, על הברכיים, מנסה לשכנע חיה כפוית טובה לגשת אליי, לטובתה. וכפי שאני לא מסוגל לבקר במכלאות צער בעלי חיים, לראות את עשרות הכלבים המתחננים להצלה מזנקים ביבבות על גדרות המתכת, להתחייב מיד לאמץ את כולם, ואז להיזכר שאני בכלל לא אוהב כלבים.

אבל אהבה לא קשורה לזה ישירות; מדובר בחמלה. הרגש האנושי המתעתע הזה, ששובר וממס אותך בשנייה ברגע שהוא מצליח לחלחל פנימה כמו חומצה. הרגש הזה שמאפשר לך להזדהות, ממקום פנימי ופרטי לחלוטין, עם כאבו וסבלו של יצור חי אחר. ולחמול עליו, ללא קשר לנסיבות, לתוצאות או למשמעויות הרחבות יותר. פשוט לחמול.

חמלה היא החומר העיקרי שאינו קיים בגופם של המתעללים בבעלי חיים לדורותיהם. של האנשים הבזויים שקשרו החודש אבן כבדה בחוט ברזל לצווארה של כלבה משוטטת באשקלון והטביעו אותה בים. של האלמונים בטייבה שקשרו בשנה שעברה כלב לעץ והציתו אותו למוות בייסורים. של עובדים במשחטת "אדום אדום" המואשמים כי חישמלו והיכו עגלים וטלאים בעודם מובילים אותם לשחיטה. של האידיוט שתיעד את עצמו בפייסבוק מחזיק חתול בזנבו, או של ארבעת הבני־זונות שערפו ראש של חתול תוך שהם מחייכים למצלמה ולאומת הפייסבוק.

אתם לא רוצים בכלל לשמוע על המקרים האלה או לנסות לדמיין אותם. ואתם צודקים. כי החמלה תציף אתכם, תאיים להטביע אתכם, תזלוג החוצה דרך עיניכם. בדיוק כפי שאתם לא מסוגלים לחשוב, להבדיל, על האם הירושלמית שדקרה למוות את שני ילדיה, או על אלי גור הנתעב, שהשליך את ילדיו מגג בניין. קל מדי לפטור את האנשים האלה – כמו גם את המתעללים בבעלי חיים – באיזו אבחנה פסיכיאטרית קבילה. פסיכופתים, נניח. אבל זה עושה להם הנחה גדולה. כי האבחנה הממשית בכל הקשור לאנשים האלה רחבה יותר: הם נטולי חמלה לחלוטין. ואדם ללא חמלה הוא אדם שמשהו – ולפעמים הרבה יותר ממשהו – מצלם האנוש שלו נעלם. והוחלף בחשיכה פנימית נצחית.

אדם כזה יכול להצטלם עם פלסטינים כפותים לטובת בידור חבריו ברשת החברתית. אדם כזה לא יבין למה החלטת בית המשפט העליון לאסור כליאת מסתננים למשך שלוש שנים ללא משפט היא החלטה, קודם כל, הומנית ואנושית וחומלת, ללא קשר לעמדה פוליטית או למצב המסובך בדרום תל־אביב.

אדם ללא חמלה ילעג לאנשים החומלים. למאכילת החתולים הסדרתית. למאכיל היונים האובססיבי. לאנשים ולנשים שמגדלים בדירה מבולגנת חמישה, שבעה ולפעמים גם 25 כלבים. למתנדבים בעמותות למען בעלי חיים. למתנדבים בעמותות תמיכה בכלל. לעובדים סוציאלים המתמודדים עם מאות תיקים בשנה במשכורת מגוחכת. לאחיות בית חולים במחלקות הקשות וחסרות התקווה ביותר.

זו לא מחלת נפש, שיעמום, רווקות כרונית או כל לעג אחר שמניעים את האנשים האלה; זו חמלה. חמלה פשוטה. חמלה שמשהו ממנה מוכרח להתקיים אצל כולנו כל עוד אנושיות בסיסית מתקיימת בנו. כי אנשים, כזכור, מסוגלים לחיות גם ללא אנושיות. לא מתים מזה. ממיתים אחרים.

ובמילים אחרות: החתולה הארורה הולכת לשאוב ממני תועפות של חמלה וכסף, והיא אפילו לא שלי. היא לא של אף אחד. היא לעולם לא תבין למה כלאתי אותה בכלוב והובלתי אותה לטיפול. אבל היא לבד, והיא עיוורת, ואני מכיר אותה מזמן. ואני לא אצליח להגיד לעצמי את מה שאני בטח צריך להגיד לעצמי: עזוב.