המשיך לדחוק אותה לצד, המשיך להתעלם.
עברו מספר שנים, ואותו ילד חדש לעולם, כבר נהפך לאבא במשפחה קטנה.
וילדיו לא הכירו את אימו, לא ביקרו אותה, לא שמעו עליה.
יום אחד אמרה אשתו 'זהו יום הולדתה, לפחות לך, תבקר אותה'.
הילד התלבט תחילה, והחליט לעשות מעשה. הלך לבית ילדותו,
ודפק בדלת בתקווה שהיא עוד ישנה שם. חיכה מספר דקות, אך ללא עונה.
'את מי אתה מחפש?' לפתע צצה אחת השכנות לייד,
'הו... האישה שגרה כאן, עדיין ישנה?' שאל.
'אתה בנה? היא השאירה לך מכתב' אמרה והושיטה לו מעטפה לבנה.
הוא קרא בשקיקה:
"בני היקר,
אהבתי אותך כמו שלא אהבתי לעולם. הייתה החצי השני שלי.
טיפחתי אותך והענקתי לך את כל מה שיכולתי להעניק. דאגתי לך ונתתי לך רק את הטוב מכל. ואתה, לא אגיד כפוי טובה, התעלמת מכך.
המשכתי לגדל אותך, כילד לכל. ועדיין, בי התביישת.
ועכשיו, שכנראה אני כבר איננה, מוכנה לומר לך את מה שלא הייתי מוכנה לומר בילדותך.
בלידה שלך, העין הימינית שלך הייתה חסרת תנועה. הרופאים אמרו שאתה כנראה תישאר עיוור. אך לא, שאלתי את הרופאים אם אוכל לעזור במשהו, הם שאלו אם אני אהיה מוכנה לתרום את עייני שלי, לך.
ואני כמובן, בלי לחשוב פעמיים, הסכמתי.
העין שלך, זו העין שלי. "