חברה שלי ואני כמעט שנתיים ו5 חודשים ביחד.
אוהב אותה כמו שלא אהבתי אף אחת בחיים, באמת הדבר הכי יקר לי.. אבל כבר תקופה שאני מרגיש בתוך משבר,
ימים כאלה שנופלים עליי שאני מרגיש שאנחנו כבר מעבר לשיא, פחות ריגושים..
היינו בכל מקום עשינו כל דבר אפשרי.. עברנו באמת הכל ביחד. בכל רגע מיוחד שחוויתי בחיים בשנים האחרונות- היא נמצאת בזיכרון. באמת אחד הקשרים שכל אחד היה רוצה לעצמו, לאנשים כיף לראות אותנו ביחד, זה פשוט עושה להם טוב, קשר אמיתי.
לפעמים (עולה ויורד) אני מרגיש שיש הרגל מסויים בקשר, הכל מובן מאליו. לפעמים מרגיש שלא יעבור הרבה זמן עד שהקשר הזה פשוט ייגמר..
אני חייב לציין שההרגשה הזאת לא קבועה, אבל כמו עכשיו- אני יושב ופשוט מתבאס על זה כלכך, פתאום זה תופס אותי..במהלך השבוע בצבא אני איכשהוא מתנתק מזה וזה עובר לי..

היא אוהבת אותי מאוד, אני חושב אולי יותר ממה שאני אוהב אותה, לא יודע אם מפחד להמשיך הלאה, אני מבולבל, אוהב אותה ולא רוצה לעשות צעד טיפשי.
שנינו כבר הסכמנו ממזמן שאם היינו מכירים בגיל יותר מבוגר (24-25) זה היה לחתונה בטוח. אז למה בגיל 18 !? =\
החיים שלי פשוט עומדים ככה סתם, כמו שפירטתי למעלה- אני לא יכול לעשות עם עצמי כלום, רציתי לרדת לאילת סגרתי הכל, לפני כמה ימים נאלצתי לבטל ויצאתי בקנס בגלל משהו מהצבא. היא מתגייסת לה עוד חודש בערך. אני רוצה להיות שם בשבילה ולתמוך בה בכל מה שהיא תצטרך, אני יודע שהיא צריכה את כל התמיכה שלי, אנחנו רוצים לטוס לאנשהו לפני הגיוס וגם זה בסימן שאלה גדול.
דפדפתי וקראתי פה אשכולות של אנשים עם מקרים דומים. וואלה אני לא יודע מה לעשות, כל החרא הזה ביחד משפיע עליי.
מפחד שכל זה יהפוך להיות קבוע ואז אני פשוט שוקע.
אני יודע להרים את עצמי כשצריך, אבל זה מרגיש גדול עליי..