מדובר בחבר, שהוא גם קרוב משפחה(בן-דודה) - היה במשך שנים אח שלי, נפש תאומה.. הוא גם יותר מבוגר קצת, לא משמעותי.

לפני שנים נתתי לו הבטחה שאני אסע איתו ביחד לאיזשהו המקום ביום מן הימים, סוג של חלום שלו ורצון מאוד מאוד גדול שלי (טרק באחד ההרים במזרח, משהו שהוא חלם לעשות כל החיים, אין לו עם מי, וגם אני רוצה לעשות את זה בגדול אבל פחות חולם על זה.. וגם לא ממש איכפת לי הר ספציפי..)

מהון להון השנים עברו, היחסים ממש לא מה שהיו פעם, לא היה ריב, או משבר או משהו כזה.. אבל דברים השתנו, אם לסכם במשפט, אדם שפעם הייתי נשען עליו בעת צרה, אני לא כ"כ בטוח שהוא יעזור לי היום.. נו אולי כן, בכל זאת משפחה.. אבל אני מקווה שאתם מבינים מה הכוונה.

בגלל שהוא משפחה אז יש קשר, אני מניח שאם הוא היה סתם חבר, בטח הייתי רואה אותו עוד פעם בחתונה או משהו ובזה זה נגמר..

אז מה הנקודה,

אני מתכוון לעשות, כנראה, את הטרק מתישהו השנה - שום דבר לא סגור, זה דברים שמתחילים רק עכשיו להיבנתו ויכול להיות שעוד חודש נבין ששום דבר לא ייצא מזה,

אז מה אני עושה? לוקח אותו איתנו? אני ממש ממש ממש לא רוצה, אני יודע שזה יהרוס לי, אני יודע שגם יתחילו באיזה שלב כל מני שאלות (בכל זאת הולכים להיות הרבה שעות של ביחד), אני ממש לא רוצה,

מצד שני, נתתי מילה, נתתי הבטחה, אז אולי אני לא ליברמן ואני לא מתרגש מ"מילה זה מילה", אבל המצפון שלי חוגג.

ובימנו אין מצב להסתיר דבר כזה.

והוא זוכר את זה אגב, הוא מזכיר לי את זה כמעט בכל מפגש משפחתי, למרות היחס הקר.

מה הייתם עושים?