ערכתי לאחרונה בתאריך 26.08.14 בשעה 01:15 בברכה, jackreacher
אז לפני כשנה החלטנו אני וארוסתי לעבור לקנדה.
עשינו את כל ההכנות, פנינו למשרד שמתעסק בנושא והתחלנו את תהליך המעבר.לפני כחצי שנה הגענו לקנדה.
הרעיון היה שאני אתחיל לעבוד כנהג משאית ואחרי שנתיים עבודה ניתן לקבל תושבות קבע.
הכל עבר דיי חלק מבחינת הוצאת הרישיונות הקנדיים, עד שנתקענו במציאת עבודה.
חיפשנו חודשים שלמים מישהו שיקבל אותי לעבודה כנהג, 3 חודשים ליתר דיוק. בסופו של דבר מצאנו, ואני אמור להתחיל לעבוד בעוד כחודש. 4 חודשי אבטלה. אם מישהו מספר לכם שזה הליכה בפארק, לא הייתי ממהר להאמין. נהג בקנדה זה שונה מנהג בישראל, ולחיות על ויזת עבודה שונה מלהיות אזרח.
הבעיה התחילה לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה בלי תעסוקה. לא בדיוק בעיה אלא מחשבה. "אולי נחזור לישראל?"
החלטנו לעזוב את ישראל מכמה סיבות - מצב ביטחוני, מצב הנדל"ן, מזג אוויר ואולי גם חוצפה\תרבות ישראלית. תחושה שכל אחד, החל מהסנדלר ועד הקודקוד בממשלה, מחפשים רק איך לעקוץ אותך, כספית.
ואילו בקנדה יש שקט נפשי, אין להם מלחמות על הראש. כולם שמחים ומרוצים. נדלן כאן זול, כלי רכב גרושים, מזג אוויר נפלא, ברווזים, אווזים, ארנבות, סנאים ואיילים בכל מקום, אפילו במרכז העיר. כמעט ואין חתולים\כלבים חסרי בית. טבע ואוויר נקי בשפע.
אבל עם הזמן, התחושה השתנתה. האוכל שלהם מגעיל (נדיר למצוא כאן משהו בלי בייקון וגבינה), טעמתם פעם מילקשייק עם בייקון? או פוטין - צ'יפס עם קילו גבינה? או צ'יפס יבש (בשקית) בטעם בייקון וטעם פוטין? השווארמה כאן מזעזעת. במסעדות מגישים חזיר או בקר עם צ'יפס מתפוחי אדמה לא מקולפים. עם בייקון. וגבינה. המקדונלדס אפילו לא טעים כמו בישראל!
האנשים נחמדים, אבל קרים. אין אינטרקציה כמעט. כל אחד לעצמו. כמו רובוטים על מסוע. ממש פרווה, חסרי תכלית..
והכי חשוב - משפחה. הגעגועים למשפחה הולכים וגוברים. מדברים כל יום בסקייפ, אבל זה לא זה..
העבודה עצמה כאן, בתור נהג משאית, מתחילה להטריד, בעיקר את האישה. כנראה שלא הקדשנו לזה יותר מידי מחשבה כי איפשהו חשבנו שזה יהיה שווה את זה למען עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. אבל מדובר בנסיעות ארוכות של כמה שבועות וימים בודדים בבית, שבועיים על הכביש יומיים בבית. והשכר נמוך יותר מבישראל.
מערכת הבריאות כאן לא ברורה. אין קופות חולים, כל מי שאנחנו מכירים בקנדה אמר שאי אפשר לסמוך על הרופאים כאן שרובם מהגרים הודים.
מצאנו את עצמו גרים בקנדה, אבל מחפשים את ישראל והיהדות. אווירת השבת חסרה. מחפשים בכל העיר אוכל שיזכיר את הבית כמו ג'חנון, חומוס, שווארמה וכו'. רואים האח הגדול ומתגעגעים. מישהו ניסה לראות האח הגדול האמריקאי? השם ישמור.. הבדל של שמיים וארץ באופי המשתתפים.
קנדה היא ארץ פרווה חסרת עיניין ואנחנו רוצים לישראל.
מה היה רע בישראל? מזג אוויר מדברי מקשה על החיים שלנו כי אנחנו רגישים לחום. שונאים חום. אבל אולי זה לא כזה נורא כמו שאנחנו חושבים..
טילים על ישראל? אפילו לא פקטור
בית? אז נקנה דירה יותר קטנה באיזור פחות טוב
אוטו חדש? נסתדר עם משומש ושנתון נמוך יותר
אבל הכי חשוב שנהיה בבית וקרוב למשפחה.
ואז מתחילה הדילמה, והדעה משתנה כל שעה
רגע, אבל אנחנו כבר בקנדה, השקענו הרבה כסף בתהליך הזה, נזרוק הכל לפח?
העיניין הוא שאנחנו רוצים כבר להקים משפחה ולהתקרב יותר לאפשרות רכישת בית. להמשיך בקנדה לא יקרב אותנו למטרה הזאת ב 3 שנים הקרובות. שנתיים לעבוד על גרושים בזמן שבישראל נהיה כבר בחצי דרך, אם לא 3/4.
לחיות בארץ זרה, עם אוטו חדש ובית פרטי, בבדידות מוחלטת, או להתפשר על הדברים החומריים ולגור ליד החברים, המשפחה ולתת לילדים את האפשרות לקפוץ לסבא וסבתא כשיתחשק לנו?
רגע, אבל אם בישראל לא נסתדר? ואם לא יתנו לנו משכנתא או שלא נוכל לקנות דירה בגלל סיבה כלשהי?
רגע ואם בקנדה ישתנו חוקי ההגירה ויאלצו לגרש אותנו בתום השנתיים?
בקיצור, הכל הזמן סיבות בעד וסיבות נגד
מסתכם בסופו של דבר לסיבות חומרניים (רכב בית) נגד משפחה והרגשה של זה המקום הנכון לחיות בו..
כמובן שקשה להסביר באיזה מצב אנחנו נמצאים וקשה גם לעזור להחליט כי צריך לחוות את זה.. אךךך...
מה לעשות מה לעשות...