(...)
רוצים לדעת מה זה רוע שמופיע בצורתו הטהורה ביותר? אני ראיתי אותו בגן משחקים במרכז תל אביב. זהו שדה קרב שבו זאטוטים וילדים נאבקים אחד בשני על טריטוריה ושליטה. אורבים זה לזה מעבר לפינה. מנצלים את חולשות היריב. גוזרים את דינם של חפים מפשע. שום דבר לא מכין אותך לזה. לא עדויות של בצלם ולא סרטי אימה מסדרת ״סיוט ברחוב אלם״. זה לא פרק של ״רחוב סומסום״. זו סצנת הפתיחה של ״להציל את טוראי ראיין״. זה גיהנום.הבן שלי, רק בן שנה וארבעה חודשים, טיפס על המגלשה, ובקצה שלה חיכה לו השטן — בן שלוש או ארבע, בנעלי נייקי קטנטנות, סווטשירט של אייץ׳ אנד אם, שיער בלונדיני כמו של קצין ארי באס.אס, שן קדמית חסרה בלסת העליונה ואגרופים קפוצים. לפני שהספקתי להגיב הוא שלח בעיטה היישר לפרצופו הנדהם של בני הקטן והאומלל, שלא ידע על מה ולמה הוא נענש. ההלם ניבט מעיניו. דם זרם מאפו. הוא החל לבכות ולצרוח עד שהצרחות חנקו את גרונו והוא החל להשתנק ולהיחנק, פרש את ידיו והתחנן שאקח אותו על הידיים. והשטן הקטן? הוא רק הביט בו ומשך בכתפיו. כאילו שזה בכלל לא קשור אליו. אם הייתי יכול — הייתי מולק את צווארו. אבל אנחנו במרכז תל אביב. כאן לא מולקים צווארים. אתה אמור להיות אמפתי. להסביר להם שזה לא יפה ו״אנחנו לא מאמינים באלימות״. ״להכיל״. כן, המילה השנואה הזאת. ״להכיל״.
״חתיכת אידיוט״, סיננתי לעברו. ״הוא לא אידיוט. הוא לא התכוון. הוא בסך הכל ילד קטן״, התפרצה לעברי אמו של השטן, שעמדה כל הזמן הזה מהצד וצפתה במעשה הזוועה של הצאצא שלה. ״ילד קטן, אבל מניאק גדול״, עניתי לה. ״תתבייש לך״, היא אמרה לי וליטפה את ראשו של השטן. ״אתה ילד טוב, ילד טוב״, היא עודדה ו״הכילה״ אותו. עשר דקות אחר כך ראיתי אותו בועט בראש של עוד פעוט חסר ישע.
חזרנו אל זירת הפשע גם בשבוע שלאחר מכן, כי אין ברירה. ילדים צריכים ״להוציא אנרגיה״. זהו שם קוד לאלימות ממוסדת בחסות ההורים. הבן שלי, הקורבן הנצחי, ניסה לטפס על סולם חבלים, כשלפתע הופיע מאחוריו ז׳לוב בגובה 1.20 מטר, עם חתימת שפם. ״תיזהר לא לדרוך עליו״, ביקשתי ממנו, ומה הז׳לוב עשה? הביט בי, חייך לעצמו ודרך בכוונה על אצבעות ידיו הענוגות של הבן שלי, ששוב פצח בסימפוניית כאב מחרישת אוזניים. הז׳לוב טיפס מעלה. ״סליחה, לא התכוונתי״, הוא סינן מתחת לחתימת השפם, ואז דחף עוד ילד חסר מזל אל מותו הוודאי. הילד צנח מטה כמו שק תפוחי אדמה ונחת על האדמה. שכבו שם עוד כמה ילדים, זה על זה, כמו בזירה של פיגוע. והז׳לוב? פתח שקית במבה וחיסל אותה תוך דקה. הפירורים נדבקו לחתימת השפם שלו. יצור דוחה למראה. על ספסל ליד ישבו ההורים שלו, ומחאו לו כפיים — ״יופי, סוֹל, אתה חמוד, רוצה עוד שקית במבה?״ סוֹל? סוֹל זה שם של דג. הייתי מכניס אותו לתנור ומגיש אותו צלוי, לצד תפוחי אדמה מזן ראטה ובקבוק יין אדום מקומי.
(...)
לפוסט המלא של ניסן שור, במקור: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2861289
...לנסח את השאלה נכון - זה אפילו יותר חשוב מהתשובה....
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
