מחאתו של אשכנזי התרחשה במקביל לדיוני ועדת אגרנט שקבעה כי ראשי הצבא אחראים למחדל אך פטרה את ההנהגה המדינית. כמו כן, ב-31 בדצמבר 1973, התקיימו הבחירות לכנסת השמינית שתוצאותיהן שמרו על סטטוס קוו בהנהגת המדינה. למרות תוצאות הבחירות שהשאירו את אותה הנהגה על כנה, יצא אשכנזי במחאתו נגד דיין ובשלב מסוים אף נקרא להיפגש איתו בתיווכו של פרופסור נתן רוטנשטרייך. דיין טען שתוצאות הבחירות מוכיחות שאשכנזי טועה. מחאתו של אשכנזי, שהתחיל כמפגין בודד, תפסה תאוצה ועם הזמן הצטרפו אליו רבבות אזרחים וחיילי מילואים שהגיעו ישר מהחזית, שקראו להתפטרות הממשלה. במידה רבה ניתן לומר שמחאת אשכנזי הצליחה בסופו של דבר, כיוון שראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה במאי 1974, חודשיים בלבד לאחר הקמת ממשלתה החדשה. מאיר הודתה שההפגנות נגד הממשלה היוו שיקול בהחלטתה להתפטר. תנועת המחאה, שלמעשה הורכבה ממספר תנועות עם סדר-יום שונה, דעכה לאטה עד העלמותה באוגוסט 1974, ארבעה חודשים לאחר התפטרותה של גולדה מאיר.

לאחר הפגנות המחאה הודח אשכנזי מתפקידו כמפקד פלוגה ופוטר מעבודתו. במשך 11 שנה גם לא זומן למילואים. יש הטוענים שהפיטורים והעובדה שנתקל בקשיים להשתלב בחזרה במשך שנים, נבעו מהעובדה שיצא נגד הממסד.