אספר לכם סיפור קצר, כדי שתבינו על מה מדובר .
בפעם הראשונה שהגעתי לשוודיה בשנת 1990 אחד מעמיתי, שוודי, היה אוסף אותי כל בוקר מהמלון .
היה זה בחודש ספטמבר, קצת קר וערפילי .
היינו מגיעים מוקדם לוולוו והוא היה מחנה את האוטו מאוד רחוק משער הכניסה (הם 2000 עובדים שמגיעים לחברה במכוניתם ).
ביום הראשון לא אמרתי כלום, גם לא ביום השני והשלישי . בימים שלאחר מכן, עם קצת יותר קירבה , בוקר אחד שאלתי אותו: יש לכם מקום חניה קבוע כאן? כי שמתי לב שאנו מגיעים מוקדם , מגרש החניה ריק ואתה משאיר את האוטו רחוק ......"
לזה הוא ענה בפשטות : "מכיוון שאנו מגיעים מוקדם יש לנו מספיק זמן ללכת ברגל ,
אך מי שיגיע באיחור, כדאי שימצא מקום קרוב יותר לשער. נכון ?"
תארו לעצמכם איזה פרצוף עשיתי. זה היה מספיק כדי שאבדוק לעומק כל דעותיי הקודמות .
כיום יש באירופה תנועה גדולה בשם "סלואו פוד".
הארגון סלואו פוד אינטרנשיונל אסוסיאשן, אשר סימלו הוא חילזון, פועל ממרכזו באיטליה (כדאי לבקר באתר האינטרנט שלו).
התנועה מטיפה לאנשים לאכול ולשתות באיטיות, לקחת את הזמן כדי ליהנות מהטעמים, ליהנות מההכנה ביחד עם המשפחה, החברים, בלי למהר ועם איכות.
הרעיון הוא להתנגד לרוח הפאסט פוד ומה שזה מייצג כמודל חיים .
ההפתעה היא שתנועת הסלואו פוד משמש בסיס לתנועה רחבה יותר: סלואו אירופה, כפי שהדגישו בעיתון ביזניס וויק .

כל זאת מבוסס על שאלות לגבי הלחץ והטירוף שנוצרו עקב הגלובליזציה , בגלל הרצון שתהיה כמות במקום איכות, איכות חיים או איכות להיות .
לפי העיתון ביזנס וויק, העובדים הצרפתיים, על אף שעובדים פחות שעות (35 שעות שבועיות ) יותר יצרניים מאשר עמיתיהם האמריקנים או הבריטים .
הגרמנים, שבהרבה חברות קבעו שבוע עבודה של 28,8 שעות עבודה הגדילו את יצרנותם בכמות הגדולה של 20% .
מה שנקרא " סלואו אטיטיוד " מעורר התפעלות אפילו אצל האמריקנים , אוהבי ה "פאסט " ושל "עשה זאת עכשיו ".

לכן, הגישה של אי דחיפות, פירושו לא לעשות פחות או לייצר פחות .
פירושו כן לעבוד ולעשות הדברים באיכות גבוהה ויותר יצרנות, ביתר דיוק, עם שימת לב לפרטים ועם פחות דחק .
זה אומר לחזור לערכי המשפחה, החברים, לזמן חופשי, ההנאה והפנאי, החיים בקהילות קטנות .
עכשיו הווה וממשי כנגד לעולמי לא מוגדר ואנונימי .

משמעותו לחזור לערכים היסודיים של האדם, ההנאות של היום יום , פשטות החיים והחיים ביחד ואף של הדת והאמונה .

זה אומר סביבת עבודה עם פחות לחץ, שמחה יותר, יותר נעים ולכן יותר יצרנית , איפה שהאנשים עושים בהנאה מה שהכי טוב יודעים לעשות .

בסרט "ניחוח אישה" יש סצנה בלתי נשכחת בה העיוור (המגלם אותו אל פצ'ינו ) מזמין בחורה לרקוד והיא עונה לו : "לא יכולה, החבר שלי יגיע תוך כמה דקות ",
לזה עונה העיוור : "אבל, ברגע אחד אפשר לחיות חיים שלמים ", והוא מוציא אותה לרקוד טנגו .
הרגע הטוב בסרט היא הסצנה הזאת שאורכת רק שתיים או שלוש דקות .

הרבה אנשים חיים בריצה נגד השעון, אך משיגים אותו רק כאשר מתים מהתקף לב או תאונת דרכים בכביש המהיר כדי להגיע בזמן .
יש מי שכל כך לחוצים לחיות את העתיד ששוכחים לחיות את ההווה, שהוא הזמן היחיד שקיים .

לכולנו אותן 24 שעות ביממה . ההבדל הוא בשימוש שכל אחד עושה בזמן שלו .
אנו חייבים לדעת לנצל כל רגע , כי, כפי שאמר ג'ון לנון , "החיים זה מה שקורה בזמן שאנו מתכננים את העתיד ".

כל הכבוד שהצלחת לקרוא את המסר הזה עד הסוף .
הרבה אנשים מפסיקים באמצע כדי לא "לאבד את הזמן " היקר כל כך בעולם הגלובלי

אלעד,

לא ללחוץ