בעקבות האהבה עברתי דרומה.

בן זוגי מרצה במוסד אקדמי בדרום הארץ והנסיבות הובילו אותי לעזוב את גבעתיים המנומנמת לטובת שכונה בה שורר נמנום מדברי מסוג חדש, דרומי וקשוח.

כשעברתי לשכונה החדשה במבט ראשון הכל נראה חמוד ופסטורלי, הרחוב של בן-זוגי היה כולו בתים פרטיים בני קומה או שתיים, מוקפים חצר צנועה. חיי החדשים נראו מבטיחים והכל הלך ברגל ימין, אולם לאחר מספר ימים של התאקלמות בביתי החדש הופיע הדבר הלא צפוי...

זה התחיל כמהלומה עזה על דלת הבית, שהקפיצה אותי ממש לפני שהלכנו לישון. בן זוגי בדיוק היה במקלחת ואני מבוהלת לגמרי, הצצתי בחור המנעול וראיתי את גיורא השכן מהבית הסמוך. מאחר וזיהיתי אותו פתחתי את הדלת כשאני תוהה אם הוא זקוק לעזרה? אולי פרצה שריפה? שוד? או חס וחלילה מישהו מת?

השכן עמד שם אדום מכעס "זאת הפיג'ו שלך שם, הא?" "כן" עניתי בהלם "מה קרה?"

"את חנית במקום החניה שלי!"

"באמת???" שאלתי כולי הפתעה... "אבל חניתי ברחוב, זו סתם חניה פשוטה. לא ראיתי סימון... זו חניה שלך בטאבו?"

"לא מעניין אותי טאבו, שמאבו" ענה בזעף "כולם פה ברחוב יודעים שזה הבית שלי, ומול הבית שלי צריכה לעמוד המכונית שלי וזו של הבת שלי מיד אחריה" אמר כשהוא מצביע בתנועה עצבנית על הטריטוריה שנכבשה על ידי בתום לב...

כבר יצא לי לשמוע בעבר ש השכנים פה הם אנשים לא עדינים (בלשון המעטה...) אבל כששמעתי מה לשכן היה להגיד לי ממש התעצבנתי. איך הוא מעז החצוף הזה להשתלט על הרחוב ולנשל אותי מחניה ציבורית?

"אדוני היקר, הרחוב הוא של כולם. שלא תעיז לדפוק לי על הדלת בשעות כאלה בגלל השטויות שלך...לא יקרה לך כלום אם תחנה 50 מטר מהבית שלך." אמרתי בתוקפנות ובזאת נעלתי את הדיון ואת הדלת.

בימים שאחרי כן הסתבר לי שזו לא פעם ראשונה שהגיורא הזה מתכסח על החניה שמול הבית שלו. יש כמה משפחות ברחוב הקטן הזה שלא מדברות איתו בגלל זה כבר שנים. "מה הפלא?!" חשבתי לעצמי והמשכתי לעצבן אותו, כמו כולם, ולתפוס בכיף את "החניה שלו".

האמת היא שלא היו לי מי יודע מה הרבה הזדמנויות לתפוס את החניה "שלו" כי בעצם רוב הזמן המכונית שלו עמדה ברחוב והוא בתוכה... פתאום שמתי לב שהוא מבלה שעות רבות ברחיצת המכונית, שואב את הריפודים, פותח מכסה מנוע כדי שהמכונית תתאוורר (זו לא בדיחה)... מדליק את הרדיו ויושב במכונית עם חברים ומשפחה כשכל הדלתות פתוחות. השכן ממש "מארח" בסלון הזה שעומד על 4 גלגלים.

****

ההערצה של גיורא למכוניתו נראתה לי מוגזמת וסרבתי להכיר בכל הענין של קדושת "החניה שלו" כאשר המקום היה פנוי ונגיש. כך במשך שבועות עקבתי לחפש אחריו כל אימת שנכנסתי ויצאתי מהבית, וליבי פעם בחוזקה כאשר הייתי תופסת את החניה הנכספת.

בוקר אחד מצאתי על הפיג'ו שלי פתק:

"זו פעם אחרונה שזה קורה. עוד פעם אחת את חונה פה ואין לך אויר בגלגלים!"

קראתי את הפתק שוב ושוב ובהלה החלה לאחוז בי. לא רק מהאיום האלים של השכן, שמי יודע כמה רחוק הוא מסוגל להגיע (שמעתי עליו כל מיני שמועות שאין לי חשק לברר עד כמה הן נכונות) אלא גם מעצמי. נבהלתי מזה שנסחפתי, שהפכתי להיות חלק פעיל בסיטואציה אגרסיבית. שאלתי את עצמי "למה אני צריכה את זה בכלל, ואיך הגעתי למקום הנמוך הזה של משחקי כוחות?".

פתחתי את התיק שלי ושלפתי מתוכו חוברת ששוכנת שם כדרך קבע - הדרך אל האושר ® - מדריך הגיוני לחיים טובים יותר, שזה ספרון קטן וחכם שאני נעזרת בו באופן שוטף כדי לפתור קונפליקטים שונים בחיים שלי, גם בעבודה, גם בזוגיות וגם בכלל, כדי להתפקס על העיקר ולזכור להתעלם מהשולי.

עלעלתי בדפי החוברת וסרקתי את הפרקים בתקווה למצוא עוגן של היגיון, ומצאתי שורה שנראתה לי לב הענין:

"קיימת תופעה מעניינת שפועלת ביחסי אנוש. כאשר אדם צועק על חברו, מתעורר אצל האחר דחף לצעוק בחזרה. אדם זוכה ליחס שדומה במידה רבה לאופן שבו הוא מתייחס אל אחרים: האדם עצמו משמש דוגמא לאופן שבו יש להתיחס אליו." כתוב היה בפרק 20.

הסתכלתי על המצב והיה מובן מאליו שגיורא השכן התחיל. הוא דיבר אלי בגסות וזה גרר את אותו היחס הגס מצידי, בדיוק כמו שכתוב. ועכשיו מכיון שאני דיברתי בגסות - גיורא נהיה עוד יותר גס...כי גם אני זכיתי ליחס דומה לזה שנתתי... וכל זה מוביל לאלימות.

המשכתי בקריאת פרק 20 "השתדל להתייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שהם יתייחסו אליך" ותוך כדי קריאה עלה במוחי רעיון כיצד לפתור את התסבוכת!!!

למחרת, בשובי מהעבודה אזרתי אומץ וניגשתי לגיורא, שכמובן קרא את העיתון במכונית החונה מול ביתו...

"הי גיורא, מה שלומך?" שאלתי. התגובה שהגיעה אלי בתמורה להתעניינותי היתה מבט זועם ומפחיד. התגברתי על המבוכה והמשכתי: "אני יודעת שפגעתי בך, ולא התחשבתי בעובדה שזה מאוד חשוב לך, שהמכונית שלך תעמוד ממש מול הבית. אני באמת מצטערת."

עיני השכן נפערו בהפתעה, זה היה מהלך שהוא לא צפה, ולקח זמן עד שהוא הוציא מפיו "מממ..." אחד קטן והנהון.

המשכתי ושאלתי אותו מה יכול להיות הסידור האופטימאלי מבחינתו, וגיורא התחיל להסביר, תחילה בהיסוס ואחרי כן פירט בביטחון, מה נוח עבורו, באילו ימים ובאיזה שעות מותר לחנות שם וכן הלאה. רשמתי לי על פתק את הזמנים בהם הוא לא צריך את החניה וראיתי שהוא מאוד התרשם מכך.

הבטחתי להתחשב בו ונפרדנו בברכת ערב טוב.

במהלך החודשים הבאים דברים מאד מעניינים התחילו להתרחש ברחוב.

ראשית, אני באמת הפסקתי לתפוס לו את המקום והייתי מחנה לפעמים ברחוב הסמוך אם לא היתה אופציה אחרת, וממש לא הרגשתי פראיירית. היתה לי הקלה שאין סביבי זמזום עצבני של מחשבות, אין משחקי כח ואין מבטי זעם שמכוונים לעברי. זה נכון שחוקית אין לו חזקה על החניה, אבל מה לעשות- זה מה שחשוב לבן-אדם בחיים, מה אכפת לי להתחשב בו? הרי כשמשהו נורא חשוב לי גם אני מצפה מהסביבה להתחשב בי, כמו שלא יעשנו לידי, ושלא יסדרו את השולחן שלי וכל מיני כאלה. כל אחד והשריטה שלו. לא?

הקטע המעניין היה שלאט לאט גם שכנים נוספים ברחוב התחילו לברך את האיש לשלום, ומישהו שהיה ברוגז איתו במשך שנים עמד לראשונה, לפתע מזה שנים ודיבר איתו בסמוך למכונית.

זה היה לי מאוד מוזר. ערב אחד דסקסתי את מוזרות הענין עם בן-זוגי. "תגיד מותק, זה לא משונה שפתאום שכנים נוספים הפסיקו לריב איתו? וגיורא אוטוטו הולך לעשות להם כבוד ולהזמין אותם לשבת איתו במכונית..."

"כן, מאמי. זה באמת מוזר", הודה יקירי, "אבל מצד שני- בספרון הדרך אל האושר כתוב שזה מה שאמור לקרות. הנה, תקראי פה..."

והוא פתח לנגד עיני ממש את הפרק שיישמתי בעצמי ("השתדל להתייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שהם יתייחסו אליך") כהסבר לתעלומה של כל הידידות שפרחה ברחוב:

"אדם יכול להשפיע על התנהגותם של אחרים סביבו... מלבד התועלת האישית יכול אדם לתת יד, ולא משנה עד כמה היא קטנה, לפתיחת עידן חדש של יחסי אנוש. חלוק אבן קטן, המושלך אל האגם, יכול ליצור גלים עד למרוחקת שבגדות".

"אז תמשיכי להשליך חלוקי אבן כאלה. את התחלת פה משהו אחר ותראי איזה גלים יצרת..."

הקשבתי לו סמוקה, ואם עדיין התקשיתי להאמין שאני זו שגרמה לכזה שינוי התנהגותי ברחוב כולו - המאורע שקרה ימים אחדים אחרי אותה שיחה הסיר את אותו ספק מליבי:

שהיתי בבית והיה נדמה לי שמישהו דופק בדלת. התאמצתי להקשיב וזיהיתי דפיקה חרישית. פתחתי ומולי עמד לא אחר מאשר גיורא, עם חיוך מבויש.

" נורא לא נעים לי" הוא אמר, "את יוצאת בקרוב?"

"יוצאת לאן?" שאלתי ו פתאום קלטתי שתפס ת י את מקומו בטעות ! איזה פדיחה...

" אה! כן, אני מיד יוצאת" אמרתי , והתנצלתי על האי-נוחות שגרמתי .