אומרים שבגג העולם, בשקט העמוק של ההרים הלבנים, אם תפתח מספיק רחב את לבך ואת השקט שבתוכך, תוכל אז להתייעץ עם האלים. נאראדה, שהיה סקרן לגבי המסתורין של חידת הזמן, החליט לקרוא לאל וִישְנוּ. לאחר חודשים של התכוונות וריכוז עמוקים הופיע האל וישנו, ונאראדה ביקש ממנו שיסביר לו על משמעות הזמן.

"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לדעת?" שאל האל וישנו, קולו מהדהד מבין העננים.
"כן," ענה נאראדה, "הזמן הוא החידה שמעסיקה אותי הכי הרבה."
"הזמן הוא לא מה שאתה חושב" אמר האל וישנו מהורהר.
"מאיזו בחינה?"
"הוא לא שוקל כמה שאתה חושב שהוא שוקל."
"אני לא מבין," אמר נאראדה.
"אתה בטוח שאתה רוצה להבין?"
"כן, מאוד."
"טוב," נאנח וישנו, "אני אסביר לך, אבל קודם אבקש ממך משהו קטן - לך והבא לי כוס מים מהבאר של הכפר שבעמק."

נאראדה ירד אל הכפר מרחק מספר ימי הליכה. כשהגיע לבאר הוא פגש בבחורה ששאבה מים לכדיה. כשנפגשו עיניהם, נשימתו נעתקה. הוא הרגיש כאילו הוא מכיר אותה זמן רב, למרות שלא הצליח להיזכר מהיכן. הוא הציע לה לסחוב את הכדים, היא הסכימה, וכשהגיעו לביתה, הוריה הציעו לו לאכול איתם. אחרי הארוחה הוא עזר לאב לחטוב עצים ובערב, האב שהתרשם לטובה מהבחור הרוחני, הציע לו להישאר לזמן מה ולעזור בחריש ובזריעה.

יום אחד נאראדה ראה בדרך מקרה את סיטה מתקלחת, ולמרות שניסה לעבוד קשה שבעתיים, היא לא הצליחה לצאת לו מהראש. בלילות ירח נאראדה וסיטה היו נפגשים לדבר בחצר, ופעם אפילו אחזו יד ביד. לא עבר זמן רב עד שנאראדה המאוהב ביקש את ידה מהוריה, לפי כל כללי הטכס והנימוס.

העבודה בשדה ובמשק לעולם אינה נגמרת, עונה רדפה עונה וסיטה המאושרת כבר חבקה תינוק קטן שדמה לאביו שתי טיפות מים. הזמן חלף מבלי משים, בטנה של סיטה תפחה עוד פעמיים, הבית גדל ואיתו השפע בתבואת השדה ובמשק החי. ימים יפים עברו על המשפחה, הילדים הפכו נערים והכל היה כשורה, עד ששנה אחת התיבשו השמים ופסקו הגשמים לחלוטין.

בשנה הראשונה נבקעה האדמה בחריצים עמוקים. בשנה השניה מתו כל התרנגולות. בשנה השלישית כבר לא נותרו מים לכבס את הבגדים והם הבינו שאין ברירה אלא לנדוד לעמק אחר, שם יש באר שאומרים שיש בה מים. הם ארזו את כל חפציהם בשקים גדולים ונאראדה קשר אותם היטב לשני הצדדים של חמישה חמורים.

המסע היה מתיש וקשה. בחלק זה של העולם המרחקים ארוכים והמסעות נמדדים בשבועות. יום אחד, כשחצו אפיק לבן ורחב, נשמע לפתע המהום עמוק שהלך והתחזק. האדמה החלה רועדת ונחשול מים גועש ומקציף התקרב לעברם בשאון רב ובמהירות. הם ניסו לרוץ כדי לצאת מהאפיק, אך הוא היה רחב מדי והמים השוצפים השיגו אותם.

השקים נישאו על גבי הזרם והתרחקו יחד עם החמורים. נאראדה ניסה בכל כוחו לאחוז בסיטה ובילדים אך הזרם היה חזק מדי. הוא בלע מים, איבד את אחיזתו בקרקע והוטח אל תוך מערבולת. אצבעותיו נתלשו מכל היקרים לו וברגע זה נדמה היה שהוא איבד את הרצון לחיות. הוא הרפה מכל מאמץ ונישא כקליפה קטנה על גבי המים והקצף הלבן.

הזרם העביר אותו אל הגדה השניה, והוא זחל החוצה בכוחותיו האחרונים ונעמד יחף על הגדה. הוא הסתכל סביב אך לא ראה איש. לא היה סימן וזכר לילדיו, לאישתו, להוריה, לחמורים או לשקים הגדולים. הכל נעלם. הוא צנח ממוטט על האדמה.

"נאראדה...נאראדה..."
מתוך טישטוש עמוק הוא שמע מישהו קורא בשמו. הוא פקח את עיניו אך לא ראה איש.
"נאראדה, קום, התעורר!" אמר הקול.
"מי זה קורא לי?" שאל נאראדה.
"זה אני, וישנו," הדהד הקול ממרומים,
"כבר חצי שעה אני מחכה לכוס מים."