"האיש הרע" יאנוש קורצ'אק
מסיפורי קורצ'אק בעל-פה, כתב: אריה בוכנר

בכפר אחד גר איש שכל האנשים חשבוהו לרע. אין איש יודע או זוכר מה היו מעשיו הרעים, אבל כל אנשי הכפר התייחסו אליו בבוז, פרשו ממנו והוא נאלץ להרחיק את ביתו מחוץ לתחומי הכפר. האנשים שנאו אותו ולא באו במגע אתו.
רע היה האיש. העוברים ליד ביתו פחדו להתקרב אליו, פן יפגעו על-ידי ה"שד" אשר בפנים הבית. האמהות היו מפחידות את ילדיהן שה"שד " יתפוס אותם, אם לא יתנהגו כהלכה.
רע ונורא היה האיש. לא ילד אחד היה חולם בלילה, שהאיש הנורא רוצה לחטוף אותו מביתו והיה מתעורר בצעקות. אף נער מהשובבים הגדולים ביותר לא העז להציץ אפילו לחצרו – כי רע, איום ונורא היה האיש.
והנה חגיגה. ראש הכפר עורך כירה. הכל הוזמנו: העשירים והעניים, החשובים והפשוטים, הגדולים והקטנים – אנשים, נשים וטף, ורק הוא, האיש הרע, לא הוזמן לחגיגה. הוא היחיד היה צריך להישאר בבית. לו אסור היה לבוא בין הקהל.
ומה גדול היה תימהונם של המוזמנים בראותם אותו בא ונכנס לחצר ראש הכפר.
"זה הוא"! "הוא" בא!
מה הוא רוצה? מה הוא עושה פה?
מי הזמין אותו? ילך מכאן!
והוא? – הוא יושב על יד השולחן. הגה אינו מוציא מפיו.
והנה ניגש אליו ראש הכפר וציוה:
צא מביתי!
אשלם תמורת המנה שלי – ענה
האיש – הואיל ובאתי – הנחני.
אין לי צורך בכספך הטמא – ענה ראש הכפר.
אל תבייש אותי – התחנן האיש – אשלם לך מחצית הוצאות של החגיגה.
צא, אני אומר, ואת כספך מסור לשדים ולרוחות!
אל תבייש אותי – התחנן שנית האיש – אשא בכל הוצאות החגיגה ואל תגרשני מביתך.
צא, נבל! – צעק ראש הכפר. האיש לא זז.
כאן פקעה סבלנותו של ראש הכפר וסטר על לחיו של האיש.
האיש לא נע ולא זע.
ראש הכפר סטר לו שנית – והלה לא אמר ולא כלום.
סטר לו בשלישית – והלה לא אמר ולא כלום, כי אם הרים את המקל שבידו והוריד אותו בחזקה על ראש המכה אותו. ראש הכפר נפל מתבוסס בדמו.
צעקות זעם מלאו את החצר.
רוצח! להרגו במקום!
האנשים התנפלו עליו ורצו לרוצחו נפש. בקושי עלה בידי השוטרים להוציאו, בעוד נפשו בו, מידי האנשים ולהושיבו בכלא.
ראש הכפר מת.
היו אפילו אנשים ששמחו למקרה העצוב, כי אמרו בלבם – הפעם ניפטר מהאיש, כי אין ספק שיצא חייב במשפט ודינו – דין מות.
יום המשפט .
שבעה דיינים ישבו בדין לשפוט את הפושע, את הרוצח שרצח את ראש כפר.
והדיינים: שלשה צעירים, שלושה זקנים וזקן השופטים.
הביאו את הפושע כבול באזיקים, ושוב עבר רחש לחש בין הקהל!
זהו! סוף סוף יבוא גם סופו! מכאן לא יצא חופשי.
והנה מופיע הקטיגור.
"לא ארבה הפעם במילים" – אמר הקטיגור – "רבים הם העדים. כל אנשי הכפר ראו כי הנאשם רצח את ראש הכפר, שהיה ידוע לכולנו בטוב לבו ובדאגתו הרבה לכפרנו. הוא רצח בכוונה תחילה. אין להקל בדינו, כי הלא כולכם מכירים את הנאשם ויודעים כי איש מושחת הוא. הלא לחרפה הוא לנו הדבר, כי בתוכנו נמצא איש כמוהו, הלא אך קלון הוא ממיט עלינו. אין מקום לאיש כזה בתוכנו, אין מקום בשבילו גם במקומות אחרים. הדבר היחיד הראוי לו הוא…"
"מות לרוצח! לתלות אותו! לסקלו באבנים"! – נשמעו צעקות באולם בית המשפט.
זקן השופטים השתיק והרגיע את הקהל. כשפנה לקטיגור שימשיך, ענה הקטיגור, שהציבור כבר אמר את אשר רצה להוסיף ואין בכלל צורך בדיבורים יתרים.
אז קם זקן השופטים ופנה לנאשם.
מה ברצונך להגיד? איך תצדיק את מעשיך?
אין תשובה.
"התרצה להגיד דבר-מה "? - שאל שנית זקן השופטים.
דממה באולם וכל תשובה לא באה.
ובשלישית נשאל הנאשם, אם ברצונו להגן על עצמו, אבל גם הפעם לא ענה דבר.
"ניגש להצבעה " – אמר זקן השופטים.
באולם הושלך הס. כל העיניים היו מופנות לשופטים היושבים על הבמה, ואם כי הכל היו בטוחים בתוצאות ההצבעה, חכו וצפו לרגע שבו יוכרע גורלו של הנאשם.
"מי תומך בדרישתו של הקטיגור "? – שאל זקן השופטים.
ששה מבין שבעת הדיינים הרימו את ידיהם והפנו את האגודל למטה, ורק אחד הזקנים – זקן מופלג – שהרים גם הוא את ידו, לא הפנה את אגודלו למטה.
תמיהה באולם.
זקן השופטים פנה לזקן ואמר:
"ודאי שכחת כבר את מנהגי מקומנו, אם אתה מחייבו – ובזה אין ספק – עליך להפנות את האגודל למטה, כי אם אינך מפנה את האגודל למטה, הרי אתה מזכה את הנאשם" .
וזקן השופטים חזר על ההצבעה.
אבל גם הפעם, רק ששה שופטים הפנו את האגודל למטה והזקן בשלו – אמנם הרים את ידו, אך לא הפנה את אגודלו למטה.
דממה השתררה באולם, דממת מות. כזאת לא קרה עוד.
והזקן בלי אומר ודברים, הוציא מכיסו קופסת כסף , פתחה והוציא ממנה קש זהב טהור – ובקופסה סבון.
והנה התחיל הזקן להפריח בועות.
הבועה הראשונה הייתה קטנה ותכף פקעה. השנייה הייתה יותר גדולה – גם היא נעלמה. השלישית הייתה כבר ככדור טניס, - גם היא לא החזיקה מעמד. כך גם הרביעית, החמישית והשישית, אם כי כל אחת הייתה גדולה מזו שקדמה לה - גם כן התפקעו, ורק השביעית שהייתה גדולה ככדורגל נשארה עומדת על שולחן השופטים ולא פקעה.
הכל הסתכלו בבועה.
ומה ראו?
הנה בכפר שלהם – כן, זה כפרם, הכל ראוהו באופן ברור – מסתובב משוגע. הילדים רצים אחריו ורוגמים אותו באבנים. כשהוא עובר ליד בית ראש הכפר, נפתח פשפש, וראש הכפר שולח את כלבו הגדול ומשסה אותו במשוגע. הכלב מתנפל בקצף על המשוגע, קורע את בלויי הסחבות אשר על גופו ותוקע את שיניו בבשרו. המשוגע צועק וצורח ואנשי הכפר מסתכלים צוחקים ויותר מהכל צוחק ראש הכפר. כך רץ המשוגע ועובר על כל בתי הכפר והכלב אחריו.
ורק כשהגיע המשוגע לבית הנאשם, בקצה הכפר, יוצא לקראתו הנאשם, מצילו משיניו החדות של הכלב ומכניסו לביתו. בביתו מטפל הנאשם בפצעיו, מאכילו ומלוה אותו לדרכו הביתה.
זאת ראו השופטים בבועת הסבון הנפלאה – והבועה פקעה.
ושוב התחיל הזקן להפריח בועות סבון. הראשונה, שהייתה קטנה, פקעה תכף וכך גם השניה והשלישית.
הרביעית הייתה כבר גדולה ככדור גומי, אבל גם היא לא החזיקה מעמד, ואחריה גם החמישית והשישית. רק השביעית נשארה על שולחן השופטים והיא גדולה ככדורגל גדול, ומה ראו בה השופטים ?
הנה כפרם (הם מכירים אותו היטב), ארבעה אנשים נחפזים בדרכם לנחל, העובר על יד הכפר, ובהגיעם לנחל קשרו אבן לשק, שהביאו אתם, וזרקו אותו לנחל. בשמחה וצהלה חוזרים הם בדרך המובילה לכפר. והנה יוצא הנאשם מאחורי השיחים שעל יד הנחל. הוא מתקרב למקום שזרקו את השק וקופץ בבגדיו לנחל.
אחרי רגע הוא יוצא מהמים והשק אתו.
הוא מתיר את השק ומשלח לחופשי
חתול שהיה בתוכו.
והבועה נעלמה.
ושוב התחיל הזקן להפריח
בועות. כל שש הראשונות פקעו ונעלמו ורק השביעית נשארה עומדת על שולחן השופטים.
ומה ראו בה השופטים?

סתיו. גשמים עזים יורדים. כל השבילים והדרכים מוצפים מים. שלוליות בכל החצרות. אין נפש חיה ברחובות הכפר. גם הכלבים מסתתרים במאורותיהם. רק היתומה "יתומת הכפר", יוצאת יחפה מבית ראש הכפר – שאסף אותה לביתו אחרי מות הוריה – יוצאת לקושש עצים ביער. עליה הוטלה העבודה הזאת בימי הגשמים. רגליה היחפות בוססו
בבוץ וברפש מבעד לחלונות בבתי הכפר, מציצים ראשים וצוחקים ולועגים לאומללה. ובעברה ליד ביתו של הרוצח – יוצא הוא לקראתה ומכניס אותה בחזקה (כי היא מפחדת מפניו) לביתו. הוא מפשיט את בגדיה הרטובים ומשכיבה במטה שתתחמם. גם אוכל הוא מגיש לה ומשקה. משקיט אותה ומבקשה שתשכב בשקט. והוא בעצמו יוצא בגשם השוטף היערה. הוא מקושש עצים בשביל היתומה ומביאם לביתו. היתומה חוזרת לבית ראש הכפר וצרור העצים על שכמה. והבועה נעלמה.
ועוד פעם מפריח הזקן בועות סבון – ורק השביעית נשארת עומדת על שולחן השופטים.
ומה ראו בה?
חורף. שלג כיסה את פני הארץ. כל גגות הבתים, החצרות והשבילים מכוסים שלג. אין יוצא ואין בא.
ובאחד הבתים בכפר שוכבת אישה במיטה.
אלמנה היא האישה. גלמודה ואם שכולה.
כל השופטים מכירים אותה, והאישה חולה. אין מי שיסיק את התנור ויחם לה.
אין מי שיגיש לה כוס מים למיטה. והנה מתגנב לתוך הבית הנאשם, שהרג את ראש הכפר, מוציא מתחת למעילו ככר לחם ושם אותה על השולחן. הוא משנה את קולו שלא תכירהו, ובקול לא לו מברך את האישה. כאשר האישה מבקשת מים, ממהר הוא להגיש לה ומשתדל שלא תראה את פניו.
רק כעת הוברר לשופטים וגם לקהל, מי תמך בחולה בחורף הקשה.
הבועה נעלמה.
עוד שלוש פעמים העלה הזקן בבועות של ממראותיו הנפלאים. בכל אחת הופיע הנאשם כאיש טוב לב. ואז פנה הזקן לזקן השופטים בהצעה שיצביעו עוד פעם.
ומה היו תוצאות ההצבעה?
כל השופטים הרימו שוב את ידיהם,
אבל אף אחד מהם לא הפנה את
אגודלו מטה.
הרוצח יצא זכאי.
ומאז התחילו אנשי הכפר להתקרב אליו והכירו בו את הטוב וראו בו את היפה שנעלם מעיניהם כל הזמן.
כעבור זמן העתיק האיש גם את ביתו לתוך הכפר, והתחיל להשתתף בחיי החברה.
לא עברו שנים רבות ונבחר לראש הכפר.