מקובל להניח כי בתאונות "לפנים-אחור" בין שני כלי רכב, נהג הרכב שפגע מאחור הוא האשם בתאונה, משום שלא שמר מרחק מספיק מהרכב שלפניו. כך סברה גם חברת הביטוח אליהו, שנהגת שבוטחה אצלה, נפגעה מאחור על-ידי רכב אחר שבוטח בחרת הכשרת ישוב. לאליהו, יש לציין, לא הפריע שהמבוטחת אצלה הודתה בפני בית המשפט כי עצרה את רכבה בפתאומיות בצומת, בעת שהרמזור היה ירוק, משום שחשבה כי ברקע נשמעת צפירת יום הזכרון. כתוצאה מכך, פגע בה הרכב שמאחור.

מאחר והצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לגובה הנזק, הגיע התיק לדיון בבית משפט השלום. שם נפסק כי הנהגת אחראית ל-70% מהנזק, ואילו הנהג שפגע מאחור אחראי ל-30%. אלא שאליהו לא השלימה עם הפסיקה, וערערה לבית המשפט המחוזי.

שם זכתה חברת הביטוח לביקורת קשה מאד מפי השופט ישעיהו שנלר, שחייב אותה לבסוף בתשלום שכר טירחת עו"ד בסכום של 40 אלף שקל, למרות שהמחלוקת בין הצדדים היתה על סכום של מעט יותר מ-5,300 שקל.

בערעור טענה אליהו כי בית המשפט הגיע לתוצאות לא סבירות, כאשר קבע כי מי שפגע ברכב מאחור אחראי רק ל-30% מהנזק. "מדובר באי שמירת מרחק של הרכב שנוסע מאחור, והפסיקה בנושא זה היא חד-משמעית. למרות שהסכום אינו גבוה, אנו סבורים שיש מקום להתערב", טענו עו"ד של אליהו. נציגי הכשרת הישוב טענו לעומת זאת כי אין מקום להתערבות בית המשפט המחוזי בפסיקת בית משפט השלום, שכן הנהגת הודתה מעל דוכן העדים שעצרה בפתאומיות ובאי סבירות.

בפסק הדין קבע השופט שנלר כי "דין הערעור להדחות מכל וכל, וטוב היה לערעור שלא היה מוגש. על אחת כמה וכמה היה ראוי שלאחר הערות בית המשפט, היתה שוקלת המערערת אם עומדת היא על הערעור". ומוסיף בית המשפט: "אכן, ברוב מקרים, בעת שפוגע רכב ברכב אחר מאחור, עיקר האחריות תוטל על הרכב הפוגע. אולם בנסיבות אחרות יכול ויקבע הפוך מכך. במקרה דנן ניתן הסבר ואף הודאה של נהגת המערערת לנסיבות העצירה, ולא ראיתי כאילו מדובר בחוסר סבירות קיצוני לחלוטין, עד שנדרשת התערבות ערכאת הערעור".

ועוד מציין השופט בלא מעט כעס: "טרם חתימת הדברים עלי לציין כי תיק זה הינו דוגמה לאחד הגורמים לעומס המוטל על בתי המשפט. מדובר בסכסוך בין שתי חברות ביטוח, ולא בכדי ציינתי את הסכומים בהם מדובר. נפלא בעיני הכיצד סברה המערערת כי יש הצדקה להגיש ערעור בנסיבות שכאלה.

הגיעה העת - מוסיף השופט - שחברת הביטוח תבחן אם יש מקום להגיש ערעור בנסיבות שכאלו. וכפי שציינתי לעיל, במקרה דנן לא היתה הצדקה לכך. ועל כן אני מוצא לנכון לחייבה בהוצאות ללא קשר לסכום נשוא הערעור. אציין כי מצופה שלפחות המערערת תשכיל מתיק זה לבחון בעתיד הגשת ערעורים מסוג הערעור דנן".

בסופו של יום נדחה הערעור, ואליהו חוייבה כאמור בתשלום שכר טירחת עו"ד בסכום של 40 אלף שקל, בתוספת מע"מ.