טום ונדרבילט (41) הפך את פקקי התנועה לאובססיה. רוב חייו הוא היה כתב בעיתונים כגון "פייננשל טיימס", "רולינג סטון" ו"פופולר סיינס", ופרסם ספרי עיון על ההיסטוריה של נעלי ההתעמלות ועל מה שקרה למקלטים האטומיים שנבנו באמריקה בשנות החמישים. לפני ארבע שנים הוא החל בתחקיר לקראת כתיבת ספרו השלישי, שמספר על איך אנשים נוהגים ועל איך אפשר להפחית את מספר פקקי התנועה והתאונות.

מה שהחל ברשמים מנסיעות ובנבירה בספרייה הציבורית של ניו יורק נהפך לשלוש שנים של נסיעות בכבישים ברחבי העולם, קריאת כל פיסת מחקר על תעבורה - ומתברר, הוא אומר, שיש מעט מדי כאלה - ושיחות עם מאות סוציולוגים, מתכנני ערים, מהנדסי כבישים ונהגים בין דלהי לדטרויט.

הספר שפרסם ב־2008, הקרוי בפשטות "טראפיק", "תנועה", נהפך לרב־מכר מיד עם צאתו. "הבוסטון גלוב" כינה אותו "המחקר היסודי הראשון על תנועה ונהיגה", "הניו יורק טיימס" הכתיר אותו "הספר הראוי ביותר לציון ב־2008", ואפילו נאסים ניקולס טאלב, מחבר רב־המכר "הברבור השחור" ומנביאי המשבר הכלכלי, כינה אותו: "חקירה מעולה אל הדינמיקה והפסיכולוגיה של פקקי תנועה. קריאת חובה לכל מי שמבלה בכביש יותר מ־19 דקות". אחרים פשוט כינו את הספר "ה'פריקונומיקס' של הכביש".