רוב אנשים רואים מצלמה ככלי לתיעוד, כעוד סוג של מדיה שבה אפשר להקליט
רגעים ואז לחזור אליהם בעתיד, חלק רואים בה ככלי לתמרון, כמשהו שמעסיק
אותם רק כי הוא לא עבודה \ התחיבויות אבל יש כאלו, אמנם לא הרבה אבל הם
קיימים, שרואים במצלמה כדרך חיים, בעדשה כמנהרה לאין ספור אפשרויות, כל
סצנה ברחוב מעלה להם זוויות ורגשות מוזרים בכלליות לגבי חשיפה ותאורה,

לפני חודש וקצת נגנבו ממני 3 מצלמות, עדשות, גריפ, ראש פנורמי, חצובה ופלאש,
מאז אני מסתובב בדיכאון קל כי צילום הוא ללא צל של ספק חלק מאוד
נכבד מהיום שלי, בכל מעבר בעיר, בכל נסיעה, בכל דבר שאני עושה, אני מוצא
תמונה מעניינת, בעבר הייתי מצלם 4-6 גיגה ביום בלי לשים לב, תמונות
רנדומליות לחלוטין שמצאתי בהן עניין, אפילו הקיצ'יות ביותר :

או של אנשים רנדומלים לחלוטין :

רק עכשיו, בימים האחרונים אני מרגיש את החוסר האדיר הזה, כמו כאב פאנטום,
כאילו משהו נקרע לי מהגוף ולמרות שהוא לא שם עדיין כואב לי, ניסיתי לצלם
עם הפלאפון ומיד גיליתי שזו ההרגשה הכי מטופשת שיש, כאילו לנהוג על מקלרן
ואז כשגונבים אותה לנסות ולהחליף אותה ברנו קליאו.

אין לי יותר מידי פואנטה לאשכול הזה, רק רציתי לשתף :\