אין לי מושג. האם יש לי את כוח הרצון כדי להתגבר על הדבר הזה? אולי אני צריך להוציא את כיסא הנדנדה ולהתחיל להעלות זכרונות מהקריירה שהייתה? אולי זה איך שהספר שלי נגמר. אולי "אבא זמן" ניצח אותי... ואולי לא!

השעה היא 03:30 לפנות בוקר, הרגל שלי מרגישה כמו משקולת שתלויה עליי, הראש מסתובב לי ממשככי הכאבים ואני עירני לחלוטין. תסלחו לי על זה שאני מוציא ככה את העצבים, אבל מה המטרה של רשתות חברתיות אם אני לא אביא לכם את האמת כמו שהיא, בלי תדמיות? זה נותן הרגשה טובה לשחרר ככה קיטור. להוציא הכל החוצה. להתנהג כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם!

כי אחרי כל העצבים, אתה נשאר עם נקודת מבט מפוכחת. ישנם נושאים ואתגרים הרבה יותר גדולים בעולם מגיד אכילס קרוע. תפסיקו לרחם על עצמכם, תסתכלו על חצי הכוס המלאה ותחזרו לעבודה עם אותה אמונה, דחף ותשוקה שתמיד היו לכם. יום אחד, מסע חדש בקריירה יתחיל. היום זה לא היום הזה!

"אם אתם רואים אותי נלחם בדוב, תתפללו בשביל הדוב". תמיד אהבתי את הציטוט הזה. זו "המנטליות של הממבה". אנחנו לא מוותרים, אנחנו לא מרכינים ראש, אנחנו לא בורחים. אנחנו שורדים וכובשים. אני יודע שזה פוסט ארוך, אבל אני מוציא קיטור בפייסבוק LOL. אולי עכשיו אני באמת אצליח לישון קצת ולהתחיל להתרגש לקראת הניתוח מחר. הצעד הראשון באתגר חדש. מניח שמעכשיו אהיה "המאמן וינו". אני מאמין בחבריי לקבוצה. הם יעברו את זה. תודה לכם על כל התפילות והתמיכה. הרבה אהבה ממני אליכם, כמו תמיד.