הרעש במסוק היה מחריש אוזניים ולא היו מספיק אזניות. שכבו שם אחד עשר חיילים על אלונקות, חלקן על רצפת המסוק וחלקן תלויות, והרופא התרוצץ בניהם ותקע להם אינפוזיות ומורפיום. אינפוזיה זה צינור שדרכו מזרימים חיים כפתרון ביניים וכשאין שום דבר אחר לעשות. חובש אחד היה צמוד לדוקטור עם צידנית ובה קרח ושקיות מים פיזיולוגיים עם 0.9% מליחות שזה סטנדרט ידוע למשימות מצילות חיים, וחובש שני שבר צווארים של סירטות מורפיום והכין לרופא להזריק. שני חובשים אחרים שפשוט לא ידעו מה לעשות, התיישבו על המדרגה שעולה לתא הטייס והסתכלו על המתרחש.

אחד השלבים של שבירת דיסטאנס בקורס חובשים הוא השלב בו המדריך נותן לך את התמונות עם הפצעים שעד אז רק הוא מחזיק כאילו מדובר במניות יקרות ערך. מדובר בחבילת תמונות מהוהות ודהויות העוברת מיד ליד בסקרנות כתמונות פורנו נחשקות. הכי נחשב זה לקחת את התמונות הביתה לשבת ולהראות לחבר'ה ולהתענג על הבעות הזוועה שעל פניהם.

אבל כשיושבים על המדרגה במסוק מגלים שיש עוד כמה דברים שהתמונות לא יודעות לספר, כמו צרחות כאב וסירחון של דם ושתן.

*

שישה ימים לפני כן, ביום שני אחד לאוקטובר העירו אותי מוקדם בבוקר למסיבה לכבודי. חגגו לי יום הולדת עשרים. התאריך אמנם הוא השני בחודש, אבל הקדימו לי את החגיגות ביום אחד כי מיד אחר כך יצאתי הביתה לרגילה. הביאו מצופים, אגוזי, בטנים וקולה וכמה חבר'ה עם חוש הומור ייחודי זרקו אותי לחבית עם מים מטונפים.

אחרי שלוש שעות בטרמפים הצלחתי להגיע הביתה בזמן. מה זה בזמן? זה לבדוק אם יש מישהו מהחבר'ה בבית. רק קליגר היה. טוב, זה לא חוכמה כשאתה גר בפתח תקווה ומשרת בממר"מ. הוא גם הצליח להתארגן על גימל ובא למחרת בבוקר עם הווליאנט של אבא שלו ונסענו לחוף הילטון.

נשרפנו כהוגן עד אחרי הצהרים ונסענו משם ישר לאורווה. הפועל שיחקו נגד לזרוס חולון בסיבוב החמישי בגביע המדינה בכדורגל. המשחק הקודם נגמר חמש אפס לנו והיה ברור שלזרוס יבואו לגומלין בקריזה.

*

אתה רואה את ההוא באלונקה השנייה מימין? לך שב לידו.

מה אני אמור לעשות אתו?

כלום, רק תהייה קרוב אליו ותדבר אתו שלא יאבד הכרה ושכל הזמן יעשה משהו. תשגיח גם על השקית, הוא איבד הרבה דם. היד שלו עפה כנראה מפגז של משהו. אם אתה רואה שהוא לא משתף פעולה תצעק לדוקטור.

הוא בהכרה?

אתה לא שומע את הצרחות שלו?

מזל שהיה רעש במסוק.

*

אני לא חושב שהיו אפילו מאה איש במשחק. בכל זאת אמצע השבוע, לזרוס חולון, נו באמת. מעניין שגם כשהאצטדיון ריק, אנשים יושבים במקומות הקבועים שלהם, כי הרגלים קשה לשנות. אנחנו ישבנו ביציע 5 למעלה, די לבד, ובחלק התחתון של היציע ישבו עוד כמה. הוא ישב שם כרגיל עם חברה שלו ועוד בחורה יפה לא מוכרת.

למד שנה מעלי בתיכון. גם בחור יפה גם הורים עשירים, היה בצופים וכאלה, גם מכיר בערך עצמו. אפילו כששיחקנו יחד אצל נרקיס שרייבר בנבחרת בית הספר בכדורעף הוא לא ממש תקשר איתי. נפגשנו מידי פעם במסיבות בימי שישי, מקסימום הניד בראש.

עכשיו הוא הסתכל עלי והעיניים שלו היו חצי סגורות מכאב. אני לא יודע אם הוא זיהה אותי. התיישבתי לידו מוכה אימה. זה כבר לא תמונות, זה פחד נורא. לא ידעתי מה לעשות אתו, אבל פתאום הוא שלח יד מבעד לתחבושות מגואלות בדם שכיסו לו חצי גוף ותפש אותי בחולצה כשהוא צועק כל מיני דברים לא ברורים.

*

לזרוס חולון עלו למגרש בטירוף ובגלל זה עברה דקה שלמה עד שיאנק רובינשטיין דחף להם את הראשון. אחר כך הם התאוששו ובדקה השישית השוו את התוצאות. אחר כך זה כבר נהיה בדיחה.

במחצית הוא והחברה היפה שלו והחברה היפה השנייה שהייתה אתם, הלכו. הסתכלתי עליהם מהיציע למעלה. הם נכנסו לאוטו של ההורים שלו ונסעו. אחרי המשחק הלכנו לאכול אצל יעקב שמיע במשבעה והם ישבו שם. הבחורה השנייה מאוד מצאה חן בעיני אז כיוונתי את קליגר לשולחן בפינה שחייב מעבר לידם.

עצרתי לידם. מה העניינים, שאלתי, הוא הניד בראשו, כרגיל, אבל זה לא ממש שינה לי כי ממילא תשומת הלב שלי הייתה לשנייה שאיתם. התיישבתי בכיסא שממול ויכולתי חופשי לנעוץ בה עיניים. אנטוניו הביא לנו חומוס ושיפודים, קליגר דיבר על המשחק ואני ניסיתי לחשוב איך לעזאזל אני משיג את הטלפון שלה.

*

הוא צרח ואני כמעט נחנקתי. השיער הבלונדיני שלו היה מרוח לו על הקרקפת ועל הכתף ואיפה שאמורה להיות יד, היו המון תחבושות מלאות דם. הפנים שלו היו מעוותות והציפורניים של היד היחידה שלו שתפסה אותי נתקעו לי בבשר. חבר ניגש אלי עם שמיכה, כיסיתי אותו בזהירות, יותר בשביל להסתיר את הפציעה שלו מעיני. הזעקות שלו הבעיתו אותי והריח הנורא שנדף ממנו הולך איתי עד היום.

מידי פעם הוא עצם את העיניים. ידעתי שאני צריך לשמור שלא יירדם אבל לא ידעתי איך עושים את זה. הסתכלתי על הדוקטור שהיה בכלל אורולוג והוא עשה לי סימנים של אל תשאל אותי כי אני בעצמי לא יודע, אבל תדבר אליו. תדבר בלי להפסיק.

פתאום קיבלתי שפריץ של תעוזה. אני זוכר תחושות כאלה אחרי התלבטויות ארוכות אם לצלצל למישהי שקיבלתי את הטלפון שלה. איך עושים את זה, מה אומרים, מה יהיה אם לא תסכים להיפגש, מרוב היסוסים ותכנונים אתה מתעייף ועושה את מה שצריך. גם העובדה שחבר שלי סימן לי שעוד עשר דקות אנחנו בתל השומר, עזרה לי להתחיל לנשום סדיר.

הרופא אמר לי שאסור לתת לו לשתות, אבל לקחתי פד גאזה גדול, הרטבתי במים מהמימייה והתחלתי ללטף לו את הפנים. הוא פקח עיניים והביט בי. יכולתי לראות שהוא מזהה אותי גם כשלא אמר כלום.

המורפיום שהרופא דחף לו התחיל להשפיע והצעקות שלו קצת נרגעו. המבט שלו היה נעוץ בי כאילו הייתי הדבר היחיד שמקשר אותו למציאות.

*

יצאתם במחצית הא? אמרתי לו, הפסדתם את הכי טוב, תשעה שערים הפסדתם.

הוא שוב עצם עיניים.

שמע, אני צועק לו באוזן כדי להתגבר על הרעש של המסוק, שתי דקות מההפסקה צלניקר נגח מקרן פנימה, ואחרי חמש דקות מוישיק שוויצר בעט מעשרים מטר ובדקה שישים יאנק רובינשטיין נתן את הרביעי שלו…אתה שומע אותי? אל תעצום עיניים, אתה שומע?

הרופא עושה לי סימנים ומדגים תנועה של צביטה. אני צובט אותו והוא נאבק כדי להשאיר את העיניים פקוחות ולא כל כך מצליח. בכל פעם שהן נעצמות אני לוחש לו לתוך האוזן על הגול של גבי רוזנדורן ואחר כך עוד שניים של שוויצר ושבסוף רובינשטיין גמר את המשחק עם שישה שערים. וכך הוא פוקח ועוצם ואני מספר וכבר כמעט אין לי מה, וכשהוא עצם את העיניים שוב, הרגשתי את החבטה של הגלגלים על המנחת.

בתל השומר חיכו לנו אלונקאים עם עגלות. רופא בכיר נכנס למסוק ודיבר עם האורולוג שנתן לו את תרשים המיון של הפצועים במסוק. הבכיר נתן הוראות לאלונקאים שהתחילו להוציא את האלונקות לפי איזשהו סדר.

אמרתי לרופא שאני רוצה ללוות אותו למיון. רצתי ליד האלונקאים עם העגלה והחזקתי לו את היד. הוא כל הזמן הביט בי ולא אמר כלום, ואני בכלל לא בטוח שיכול היה לדבר. במיון עמדתי לידו אולי דקה עד שהבכיר הורה להכין אותו לניתוח ואמרו לי לצאת.

*

הפועל פתח תקווה ניצחה את לזרוס חולון 1:15 ועלתה לשלב הבא בגביע המדינה ומשם המשיכה עד לגמר אחרי אותו משחק מפורסם עם בית"ר ירושלים באורווה.

ביקרתי אותו כמה פעמים במרכז השיקום בתל השומר, שם למד לחיות עם יד אחת. מעולם לא הפכנו לחברי נפש, אבל נותר בנינו קשר שרק שנינו ידענו את פשרו. אני לא סיפרתי לאף אחד את הסיפור מהמסוק ואני חושב שגם הוא לא סיפר. כשבאתי אליו הוא הראה לי איך הוא עובד עם הפרוטזה החדשה שהתאימו לו, ודיברנו בעיקר על הפועל וקצת על כדורעף, ועל חבר'ה מבית הספר שנפצעו או נהרגו.

תשעה חודשים מאוחר יותר נערך משחק הגמר נגד הפועל חיפה. קיבלתי הזמנות ונראה לי טבעי לגמרי שאזמין אותו לבוא איתי. נסענו עם הוולוו החדשה שקיבל. בדקה 87 יאנק רובינשטיין בעט טיל מדויק שנראה הולך פנימה אבל פגע לדוביק רמלר בגב והמשחק הלך להארכה. בדקה 117, כשכבר נערכנו לפנדלים, יצחק אינצ'י הרים כדור ויוסי ליפשיץ נגח את הכדור פנימה. בעיקר כאב הלב על איציק ויסוקר שזה יכול היה להיות התואר הראשון שלו בקריירה מפוארת.