זה האופי של אוהדי כדורגל וזה הגיוני

ואחרי שאיקר עשה בלגנים שתי עונות ברצף זה כנראה לא המאמן, זה הוא

אלא שהוא מעולם לא עמד בפני סכנה שהכוכב הכי גדול שלו ירצה לעזוב בשיא.
זה משהו שאוהדים כמוני וכמו אלון מתמודדים איתו כל קיץ מחדש, ובגלל זה אנחנו כנראה מבינים יותר טוב את חשיבות המועדון מעל השחקן.

ברור שיש יוצאים מן הכלל...

זה לא קשור למי יותר אוהד. גם לאוהדים של קבוצות גדולות נשבר הלב בגלל שחקנים. ועוד לא דיברנו על בקהאם

"ראול מדריד", האוהדים של ריאל מדריד דווקא כן מסוגלים להבין, לא להזדהות לגמרי, אבל כן להבין.

בשביל אוהדים מבוגרים ממני של טוטנהאם אלה היו קלינסמן, טדי שרינגהאם, אח"כ כמובן סול קמפבל וכל מה שהוא מייצג. בשבילי אני מניח שזה התחיל בפאקינג מייקל קאריק ומשם זה הלך ונהיה יותר כואב, דרך רובי קין (שלעולם לא סלחתי לו, גם לא כשחזר) וברבאטוב, עד ללוקה מודריץ' ובקיץ האחרון בייל- נגיד לכם את האמת, זה כבר בקושי כאב. היום שמכרנו את ברבאטוב וקין היה כואב פי מיליון, אני חושב שזה היה הרגע שהכי הייתי קרוב לעזוב את הכדורגל לתמיד, יותר מכל אכזבה ספורטיבית ממשחק כלשהוא (ובגלל זה אני יכול להתחבר לחלק מהודעת הנושא של האשכול), אבל התעוררתי יום אחרי זה, שבוע אחרי זה ועונה אחרי זה והמועדון עדיין היה שם... ובגלל זה אני אולי ציני יותר לגבי המשחק (המודרני ובכלל) אבל בגלל זה גם "אין שחקן שהוא מעל המועדון" זאת לא רק קלישאה בשבילי