הזריקה המפורסמת של דרק פישר במשחק החמישי של חצי גמר המערב בעונת 2003/04, שנכנסה על הבאזר, שברה את רוחם של רבבות האוהדים בסן אנטוניו. קל לשכוח את מה שהיה אמור להיות סל הניצחון הכי משוגע שקלע דאנקן בחייו, עם שאקיל אוניל בתוך הגופייה – ג'אמפר חסר-סיכוי לכאורה שנכנס ועצר את השעון על 0.4 שניות, פוזשן אחד לפני הנס של פישר. דאנקן סיים את הערב ההוא עם 21 נקודות ו-21 ריבאונדים במשחק ששוחק בחול טובעני, והסתיים ב-73:74. לך תזכור. אפילו האליפות המתוקה ב-2014, החמישית במספר של טימי, הגיעה אחרי ההפסד הבלתי-אפשרי בגמר הקודם, שנערך גם הוא מול מיאמי היט.

הזריקה של ריי אלן במשחק השישי תיחרת בזיכרון הקולקטיבי לנצח, בתור כזו ששינתה את המהלך התקין של ההיסטוריה. דאנקן לא היה על הפרקט באותם רגעים, למרות שגם אז היה המניה הכי בטוחה של פופ לריבאונד הגנתי שהיה סוגר את הסיפור. ממושבו על הספסל נגזר עליו לראות את ההכנות באולם לטקס האליפות של הספרס נקטעות באיבן, ובמקומן את שמחת ההישרדות של ההיט, ושל האוהדים שטרחו להישאר. בעונת 2014/15, בתור האלופה המכהנת, סן אנטוניו הפסידה משחק אחד יותר מדי, סיימה במקום השישי, והודחה כבר בסיבוב הראשון אחרי סדרה אדירה מול הקליפרס. אנחנו רגילים לחשוב על הספרס בתור הארגון הכי יציב ושליו בספורט המקצועני, אבל חשוב להבין, בדיוק בגלל המצוינות שלהם, שכל עונה שלא נגמרת באליפות נגמרת במפח נפש שקשה להתאושש ממנו.

אם כן, דאנקן לא נחשב למשעמם כי הקריירה שלו חסרה ריגושים – הוא נחשב משעמם בשל הסטואיות הצוננת שבה הוא התמודד עם אותם ריגושים. לאורך שנותיו ב-NBA, דאנקן שימש כצילום תשליל לכוכבים מוחצנים בהרבה – החל מגארי פייטון וצ'ארלס בארקלי, ועד לראסל ווסטברוק ודריימונד גרין, שמבט אחד עליהם מספיק בשביל לדעת בדיוק מה עובר להם בראש. הוא גם שונה בתכלית מסטארים דוגמת ג'ייסון קיד או לברון ג'יימס, שאמנם מחושבים יותר, אך עדיין מנסים לשדר תדמית ספציפית באינטראקציות השונות שלהם עם הקהל והתקשורת. לדאנקן פשוט לא אכפת מכל זה. יש לו אישיות. יש לו אפילו חוש הומור. יש לו דעות. יש לו העדפות מיניות, ויש לו תחומי עניין מחוץ לכדורסל. זה פשוט לא עניינך.

במובן הזה דאנקן רשם פטנט פשוט ואפקטיבי – אין לך מה להרוויח באינטראקציה מול התקשורת, עדיף לתת להם לנחש שאתה מודל לחיקוי נהדר מאשר להוכיח להם שאתה לא. בכלכלה, יש תחום בשיווק שנקרא אנטי-מרקטינג. התדמית הממורקת של דאנקן היא טיעון לזכות הטקטיקה המשונה הזו.

הקריירה המקצוענית של דאנקן החלה בתור המתלמד של דיוויד "האדמירל" רובינסון, וקווי הדמיון בין הצמד שיצר את גרסת הספרס ל"תאומי המגדל", עשו חיים קלים לאנשים המסקרים את הקבוצה. כמו רובינסון, גם דאנקן הגיע בבחירה הראשונה אחרי עונת בלהות, וממש כמו רובינסון, גם דאנקן הוביל את הטקסנים לעונה של 56 ניצחונות כבר כרוקי. המושיעים, דור ראשון ושני, הספיקו לשחק יחד שש שנים לפני שהאדמירל פרש. בשלב הזה דאנקן בשיאו, והוא קיבל לעזרתו צמד גארדים פוחזים, שנבחרו נמוך מאוד בדראפט, טוני פארקר ועמנואל ג'ינובילי, אשר יהפכו יחד איתו למשולש הכי מצליח בהיסטוריה של הליגה.

משם הספרס מצאו נתיב חלק ואידאלי לעבר הדור הבא שלהם, קוואי לאונרד ולמרקוס אולדריג'. דאנקן עבר לפריפריה של משחק ההתקפה באופן הדרגתי, עד שבעונה האחרונה הפך כמעט באופן בלעדי לעוגן הגנתי ותו לא. כוכבים אחרים לא היו מגיבים באותו אופן לשינוי בתפקידם, הרי כבר היינו בסרט הזה עם קובי, ג'ורדן, אלן אייברסון ורבים אחרים. אלא שדאנקן פה כדי לנצח. לא כדי לנצח בדרך שלו. לא כדי להשאיר את חותמו על המשחק. לא כדי להיות הגיבור. לנצח. גם אם זה אומר לשחק שמונה דקות במשחק העונה מול גולדן סטייט ווריירס. גם אם זה אומר להיות על הספסל במשחק השישי מול ההיט ב-2013. שמענו אינספור סופר-סטארים לועסים את הקלישאות האלה עד שהן הופכות לאבקה. את דאנקן לא שמענו בכלל, והנה הן גלומות בו יותר מאשר בכל אחד אחר שדרך על הפרקט במשחק NBA.
הספרס חייבים לדאנקן המון על פיתוח התרבות המפורסמת שלהם. הקשר שבין גרג פופוביץ' לחדר ההלבשה שלו ניזון מהקשר שלו לכוכב הכי גדול שידעה הקבוצה. אמרו את זה כבר לפני. אז מה. למעשה, טים דאנקן הוא הספרס. הכישרון שלו, מוסר העבודה, המוכנות שלו להיות מאומן, הנכונות שלו לחלוק את הכדור ואת התהילה עם אחרים. הבריחה האקטיבית שלו מאור הזרקורים, המופנמות שלו. סן אנטוניו קיבלה מדאנקן כמעט שני עשורים של הצלחה מסחררת, והכל בזכות התכונות האלה, שחלחלו בפוטוסינתזה לארגון שפרח סביבו.

31,668 נקודות, 17,950 כדורים חוזרים, ו-3588 חסימות אחרי שהגיע אליהם (כולל פלייאוף), דאנקן תולה את הנעליים, וסוגר אחריו את הדלת בשקט בשקט. כזה הוא. כמה לקוני, ככה ענק.