אלה רק חלק מהמשפטים שנזרקו לעברי השבוע,
כשבשרתי שאני נוסעת.

הכל התחיל כי יש לי הרגל מגונה ששנים משרת אותי.
זו יכולה מופלאה שקצת משבשת אותי יותר ויותר לאחרונה.

ההרגל שלי הוא:
שאני בחורה מקננת. ואני עושה את זה קצת טוב מדי לאחרונה באופן שכבר מדאיג אותי.

אני מקננת בכל מקום. תנו לי לבנה על הריצפה, אני אבנה בתוך בית חמים עם גירלנדת נורות שעושה נעים לפני שנרדמים.
הבית שלי הוא המקום שתמיד מי שיגיע אליו, ירדם טוב, יאכל טוב, ישפוך סודות כמוסים בספה בסלון, יאחר בבוקר מתוך הקושי לעזוב,
הסירים על הגז והקופסאות טאפרוואר לעבודה,
יש פה הכל.
אני מקננת, אני סבתא ואמא ומטפלת ובת זוג וחברה וכל תפקיד שאפשר לקנן בתוכו וליצור בו תחושה של בית.
שנים שטפחתי את התכונה מרוב הרצון לבית אמיתי כזה שתמיד נעים להגיע אליו ובו אתה תמיד תמיד רצוי. הדירה האחרונה שלי היא קן, מקום אליו אספתי זרד אחר זרד ופינות חמד שעושות מסאג בלב לכל מי שנכנס לחיי ואז לביתי. זו הדירה שחייתי בה את התקופה הכי ארוכה אי פעם שגרתי במקום: 3 שנים אני פה. המתנה הכי גדולה שקבלתי מהחלל הקטן והחם הזה הוא ככל הנראה האתגר של חיי גם.

המקום שלתוכו אני נאבדת, מתערבלת ונשאבת לתוך חיי שגרה ומכתשים של מה שלפעמים מרגיש כמו סרט של החיים שלי שחולף מעלי בכל יום מחדש. לאחרונה אני מרגישה שאני מסתכלת על החיים שלי מבחוץ ולא חיה אותם מבפנים.
הדירה הזו נתנה לי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש, פה גיליתי את האני אמיתית שלי, את האישה העצמאית שאני, את הבת זוג שאני יכולה להיות, את היכולת שלי ליצור בית מכל מקום בעולם, ואת המתנה הגדולה מכולם:

אני לא צריכה שום קירות כדי להרגיש בית בכל מקום בעולם.

וכך לאט לאט בנגיסות קטנות חלחלה ההחלטה שהשבוע יוצאת לפועל,
אני שוברת את הקירות הפיזיים והנפשיים שלי ויוצאת לחיי נדידה מסביב לעולם. הבית שלי יהיה העולם והעסק שלי יהיה המצפן. 3 שנים בניתי עוגנים פנימיים שנתנו לי כנראה וואחד ביצים למכור ולמסור את כל רכושי ולהשאיר קצת נעליים ובגדים שיאוחסנו ב3 קוב חלל אחסון שימתין לרגע שאניח את מקל הנדודים מתישהו, או שלא, אין לי ממש מושג.
בטיסות האחרונות לאט לאט גבר הגעגוע לפה וכמה שגבר ככה מהר גם התמוסס מרגע ההגעה לטרמינל 3 וחזרה לדירה, כך שתוך יומיים, שוב שאלתי את עצמי איך אני שוב פה, מחליפה מצעים?

אני אורזת את כמות הרכוש הכי קטנה שהייתה לי מזה כל חיי ואני מרגישה הכי מלאה שיש, תחושה הכי רחוקה מריקנות. מרגישה קלילה וכה מלאה בעצמי ובכל ה״רכוש״ הרוחני והפנימי שלי שאגרתי בדירה הזו ובשנים האחרונות של חיי שעיצבו אותי לרגע הזה, שאני והתיק 8 קילו שלי לוקחים אותי ואת הלקוחות שלי לסיבוב מסביב לעולם,
להחתים כמה שיותר חותמות בדרכון,
להריח כמה שיותר ריחות מהמיטה בבוקר,
לשמוע ציפורים אחרות וצלילי שפה אחרת מהרחוב,
לרפד את הקיבה עם טעמים אחרים,
להכיר עוד כמה נוודים ונוודות ״משוגעים״ כמוני,
להלך ברחובות שבהם הרגליים לא יודעות לאן ללכת והלב חצי חושש חצי סקרן ומתרגש.

כבר שבועיים וחצי שלא מצליחה לישון
לאכול או להתרכז בכלום.