בתקופה האחרונה אני שומע מהרבה אנשים קרובים וקרובים פחות ביקורת על כך שאני ממהר ללמוד.
אני עוד חודשיים בן 22, השתחררתי לפני חצי שנה ובינתיים עשיתי פסיכומטרי ואני עוד חודש מסיים להשלים בגרות במתמטיקה 4 יחידות (עשיתי 3 בתיכון).כמו שכבר רשמתי כאן לפני לא הרבה זמן - החלום שלי זה לטוס ללמוד בחו"ל אדריכלות והכיוון הספציפי הוא איטליה. כעקרון כבר הכל מוכן לזה, עד מרץ (הזמן שבו אני אמור לטוס למכינה+מבחני קבלה) אני אמור לחסוך מספיק כסף גם לתקופה של המבחני קבלה וגם להתחלה שם אם אני אתקבל עד שאמצע עבודה באל על או בקהילה היהודית. כמו שכבר ציינתי פה בעבר גם אח שלי גר בפאתי מילאנו דבר שחוסך לי המון כסף על שכר דירה, והוא בעצמו שעבר את המסלול הזה בעבר אמר לי שהוא יכול לחסוך לי גם הרבה כאב ראש בירוקרטי עזרה להכנה למבחני קבלה במקום מכינה (הוא מרצה זוטר באוניברסיטה שאני רוצה להתקבל אליה).
העניין הוא שעם הכסף שאני אחסוך אני יכול לכסות את ההוצאות באיטליה ואולי לעשות טיול של איזה חודש - חודש וחצי. אבל אני מפחד שאני בהמשך אצטער שלא עשיתי טיול יותר גדול, אני מת לטוס לאיזה 3-4 חודשים אולי אפילו חצי שנה לדרום אמריקה, אם לא עכשיו אני לא יודע אם אני אעשה את זה אי פעם.
בכל אופן, אחרי שכבר הייתי סגור על זה שאני חוסך עד מרץ וטס לאיטליה, וכבר אני וחברה שלי מתמודדים עם העזיבה שלי הרבה זמן, פתאום התחלתי לאכול את עצמי על מה יהיה אם אני לא אעשה טיול גדול.
אבל אם אני ארצה לעשות אחד כזה זה אומר שאני דוחה את הקבלה ללימודים בשנה, מה שאומר שאם אתקבל אתחיל ללמוד בגיל 24, ובלי קשר - יש סיכוי שאחי הגדול כבר לא יהיה באיטליה עוד שנתיים ואז אני אצטרך תקציב גדול בהרבה (כמעט כפול) ממה שאני אצטרך אם אטוס במרץ הקרוב.
אני לא יודע מה לעשות, יוצא לי לשוחח על זה עם הרבה אנשים ולא היה אדם אחד שלא אמר לי שאני משוגע ושאני אצטער על זה ולאן אני רץ. זה מתחיל לחלחל כל הסיפור. מה אתם אומרים?