אותו עפיף, כתב לפני כמה שנים בשבחם של בתי הספר הנוצרים בישראל:

עפיף אבו מוך: בתי הספר הנוצריים מלמדים סובלנות (...) בנימה אישית: הרשו לי להדגיש עד כמה הגיוון בהון האנושי עוזר להתפתחות התלמיד להמשך החיים. אני אחד מאותם בוגרי תיכון נוצריים. למדתי באורתודקסי בחיפה. בגיל 13 כבר למדתי מקרוב על ״האחר״. כילד מוסלמי אשר גדל ביישוב שכל תושביו מוסלמיים הכרתי בצורה שטחית את האוכלוסיות הערבית והיהודית בארץ עד שהגעתי לבית ספר הנ”ל. דרך הבית ספר למדתי יחד עם ילדים נוצריים ודרוזיים מכל הארץ, ובנסיעות לחיפה נחשפתי גם לאוכלוסייה היהודית. החיכוך עם אוכלוסייה אחרת ושונה עזר לי מאד בהמשך החיים והקריירה. הבנתי את המשמעות של “להכיר את האחר”. דרך אותו בית ספר פגשתי חברים, מכל רחבי הארץ. עם חלקם אני בקשר עד היום הזה. למדתי על חגים של בני דתות אחרות, כולל על החגים היהודיים. משום כך, אני תמיד חש באי נוחות, כאשר יהודים רבים לא מכירים ולא יודעים דבר על חגי האוכלוסיה המוסלמית אשר לצידה הם חיים. אני יודע לברך שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל חברי, אך נדיר לשמוע מגיש חדשות או אנשי תקשורת בכירים מתייחסים למועדים המוסלמיים, דרוזים או נוצרים, כפי שהם נוהגים לעשות במהלך החגים היהודיים. זו הגדולה של בתי הספר הנוצריים. מעבר לחינוך למצויינות, הטפה להשתלבות וחריצות, הם גם מלמדים סובלנות והכרת הזולת. על כן חשוב לשמור עליהם ולדאוג להמשך קיומם כי בסוף כולנו נקטוף את הפרי של בתי הספר האלה, פרי ההצלחה, פרי ההון האנושי פרי החינוך למעורבות, ויותר חשוב מכל… פרי הכבוד לאחר והדו-קיום. https://www.talschneider.com/afifsep17

חג שמח