אינטל בונה ארכיטקטורה וטכנולוגיה מסויימת, ומייצרת אותה על פיסת סיליקון, הייצור הוא לא 100% לכל מעבד שמודפס על הסילקון. המעבדים במרכז יותר מוצלחים והמעבדים במעטפת פחות טובים (יש להם באגים בייצור).

אינטל לא יקחו ויזרקו את כל אלא עם הבאגים בייצור לפח (צריך למקסם רווחים) אלא פשוט יעשו מיתוג שונה.

נניח אתה מייצר ארכיטקטרה עם 4 ליבות שאמורה לעבוד בתדר של 4GHZ בטורבו. אתה מייצר פיסת סיליקון, מתוך ה30 מעבדים (נניח) שיש על הפיסה, יהיו 8 שעומדים בכל הקרטיריונים. 10 שעומדים בכל הקריטריונים אם אתה מקטין להם את התדר ל3GHZ ועוד 12 שלכל אחד יש באג יותר רציני, או שחלק מהליבות לא תקינות.

את ה8 הראשונים אתה מוכר כI7 עם ספסיפיקציה טובה. את ה10 הבאים כI5 עם סציפיקציה חלשה יותר, ואת ה-12 האחרונים מוכר כ- I3 שבכל אחד אתה מכבה 2 ליבות (זה נותן לך מרחב פעולה מתוך ה-4 שאמורות להיות תקינות) ומוריד את התדר.

וככה מפיסת סיליקון שהייתה אמור לזרוק יותר מחצי ממנה אתה ממקסם את הרווחים ומוכר את כל המעבדים.

זה ממש על קצה מזלג וזה הרבה יותר מורכב.

בסידרת הU של הניידים של אינטל (שמאוד מסורסים ונותנים מרחב פעולה הרבה יותר קטן) הם עושים את אותה החלוקה. אותם 3 מעבדים (I7 I5 I3), כאשר משנים את תדריי פעולת השעון כדי שיהיו תקינים. הI7 מקבלים את התדר הגבוהה ביותר, I5 את התדר הנמוך יותר (בקצת), וI3 הכי לא מוצלחים שלא יכולים לפעול בתדרי הטורבו.