מי שניהל את המבצע המפואר הזה היה אביאם סלע (66), שהציבור מכיר בעיקר מפרשת פולארד: זהו הקצין שגייס את יונתן פולארד למשימת הריגול שלו, שהסתבכה וסיבכה את מדינת ישראל ושבעטייה יושב פולארד עד היום בכלא האמריקאי. הרבה פחות מכירים אותו כאיש ששינה את פניו של חיל האוויר הישראלי, בזכות מערכת מתוחכמת שנבנתה ביוזמתו ובעזרת כמה אנשים ממכון ויצמן.

סיפורו של סלע הוא סיפור מדהים על יצירתיות, תעוזה, מוח מבריק ואסרטיביות. סלע לא רק עמד בראש הצוות שתיכנן והקים את המערכת המשוכללת שהצילה חיי רבים - הוא גם הצליח להכניס אותה לפעולה כנגד כל הסיכויים בתוך המערך הביורוקרטי והנוקשה של חיל האוויר.

הסיפור מתחיל בחודשים ובשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. חיל האוויר רק התחיל אז להפנים את הכישלון שהיה לו בלחימה בטילים. "או במילים פשוטות", אומר סלע, "נעלבנו. הדרג המבצע, הטייסים, הצליח. הוא השמיד את מה שאמרו לו להשמיד. אני אישית השתתפתי בקרוב לעשר תקיפות של סוללות טילים ואת כולן השמדתי. כטייס, כמוביל, ההרגשה הייתה מאוד טובה. אבל בראיית הציפיות של צבא היבשה, במניעת הפלישה ממצרים ומסוריה וכמובן בכמות הנפגעים העצומה - בכל אלה נכשלנו".

הייתה שונות גדולה בין ההרגשה וההבנה שאנחנו יודעים לעשות את מה שמוטל עלינו לבין הראייה המערכתית של מה שמצפים מאיתנו. במבצע 'דוגמן 5', למשל, אותו מבצע של תקיפת מערך הטילים הסורי ביום השני של מלחמת יום הכיפורים - אין טענה לטייסים. איבדנו בו שישה מטוסים. טייסים נפלו בשבי. אבל באותה נשימה, צרבה ופגעה בנו קשות העובדה שלא פגענו כנראה באף סוללת טילים.

"זה לא פוליטיקלי קורקט לשים יחד אובדן של חברים ואי-הצלחה. כולנו הרי מוכנים לשלם מחיר של אבידות כנגד הצלחה. אבל אין לנו שום סבלנות לאובדן חיים כנגד כישלון. המודיעין היה קלוקל, התכנון וההובלה היו שגויים. נכשלנו. לא השגנו חופש פעולה אווירי שמאפשא לטוס מתי ואיפה שאנחנו רוצים. וזה היה העלבון".

לוח, צ'יינגוגרף ופלנלית

בשנת 1974 הוקמו בחיל האוויר שישה צוותי חשיבה, בנושא השמדת מערכי הטילים של האויב - כולל אמצעי לחימה, מודיעין, שיטות תקיפה, תכנון ובקרה ועשרות תחומים נוספים. בראש חלק מהצוותים עמד סלע, בשאר הוא השתתף.

"הייתי אז רב-סרן", הוא אומר, "ראש מדור א', שעליו הוטלה המשימה לבנות את ההיערכות של חיל האוויר לתקיפת טילי קרקע-אוויר. הייתי בן 28. בגיל הזה קיבלתי את האחריות הכי כבדה שהיתה אז בחיל האוויר. אין כמעט נושא שלא בחנו בכל דרך ובכל תחום. הצלחנו לגייס לא רק את חיל האוויר וצה"ל, אלא גם את התעשיות הבטחוניות וגורמים רבים נוספים.

באחד הימים נסעתי לפיקוד צפון כדי להיפגש עם מפקד התותחנים של הפיקוד שבא ליישם את הלקחים של חיל התותחנים. בלי להבין כלום בלחימה יבשתית, הסתובבתי שם יומיים כדי לראות את ההיערכות ואת הפקת הלקחים שלהם. בסוף התרגיל ניגשתי אל המפקד ושאלתי, איך הם מסתדרים עם כמות המטרות הרבה, עם שינויים בזמן אמת, עם הצורך להפעיל עשרות ומאות כלי ירייה בו זמנית, שזו הייתה אחת מבעיות היסוד שלנו בחיל האוויר. הוא אמר לי: אנחנו לא יודעים. יש לנו במכון ויצמן כמה אנשים חכמים שעוזרים לנו. אנחנו לוחמים והם חושבים.

"הוא שלח אותי לאמנון יוגב ממכון ויצמן, מג"ד במילואים וד"ר לכימיה. אמרתי ליוגב: אני רוצה ללמוד מכם. הקמנו צוות חשיבה עם מתמטיקאים. שאליו התווסף צבי לפידות, מי שהיה קצין קשר של אגד בתותחנים. ניסינו לפתור את הסוגיה בדרך מתמטית: איך מתנהלים מול הרבה מטרות שזזות ומול הרבה כלי ירייה".

לסלע היה אז רקע מזערי במתמטיקה: אחרי מלחמת ששת הימים למד כלכלה עם התמחות במחשבים בדגש על מתמטיקה, וב-72' הוא קיבל תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. "הייתי בטוח שאני אחד המומחים הגדולים בתחום המחשבים ושאני יכול לפתור כל בעיה בתחום הזה", הוא מחייך. "ועם הביטחון הזה הגעתי למעון ויצמן. שם התברר לי שהם עוסקים בהכנת מערכות מחשוב, שליטה ובקרה, שיסייעו לנהל ביעילות את כל מערך האש של חיל התותחנים. הבעיה שלנו בחיל האוויר היתה מורכבת פי כמה, והחלטתי לצרף לצוות שלנו גם את יצחק בן-ישראל, אז סגן ולימים אלוף, ראש מפא"ת במשרד הביטחון, ובעוונותיו גם חבר כנסת.

פנינו להנהלת מכון ויצמן וביקשנו את עזרתם בחשיבה ובפיתוח מענה מתאים עבור חיל האוויר. הבהרנו שחיל האוויר לא פועל בדרך הממוחשבת, אלא בנוי על אנשים ועל עבודה עם לוח, צ'יינוגרף ופלנלית, ושאנחנו מבקשים מהם להיכנס לעבודה ולחשיבה בהתנדבות עבור החיל".

סלע לא ביקש ולא קיבל אישור מחיל האוויר. זאת היתה יוזמה שלו, והוא הצליח לשכנע אנשי מחשוב ומתמטיקאים לעבוד עם הצוות שהקים, שכלל את בן-ישראל, צבי לפידות ומנחם קראוס, שהיה המתכנת הראשי של המכון.

את זה אנחנו צריכים מחר

קראוס הוא יהודי חרדי מבני-ברק. עם זקן, פאות, כיפה שחורה, כובע, שטריימל וציציות. והאיש הזה ריכז את פיתוח התוכנה במכון ויצמן.

עבור האנשים שהסתובבו שם הוא היה חייזר. בחודשים הראשונים של עבודתו בצוות של סלע, קראוס רק הקשיב וכתב. אף פעם לא דיבר. לאט-לאט, אומר סלע. התפתח דו שיח מיוחד איתו. התברר שהוא לא ראה מעולם מטוס קרב, לא ביקר בטייסת, לא ראה טילים. עולם אחר, מושגים אחרים.

כשהייתי שואל אותו: מנחם, אתה יודע מה זה טיל מתביית קרינה? הוא היה מרים את הראש ונוהם: אביאם, אמרת לי כבר פעם מה זה. לקח חודשים עד שהצלחנו לדבר על המשפחה שלו, על הילדים. באחד הבקרים לקחנו אותו לבסיס כדי שיראה מה זה מטוס קרב".

אחרי חצי שנה של עבודה אינטנסיבית המערכת היתה מוכנה. בן-ישראל נתן לה את השם "פריסקופ". שם ציורי שבא לתאר איך מבור הפיקוד מאפשרת המערכת לדעת מה קורה בשדה הקרב, ואיך ניתן באמצעותה לנהל את המלחמה ממעמקי האדמה.

"ואז", מספר סלע, "הלכתי למפקד חיל האוויר, בני פלד. באתי אליו כדי לבקש משאלה ענקית: שיבוא למכון ויצמן. לא אמרתי לו מה הוא הולך לראות, אבל אמרתי שמדובר בשינוי מוחלט בתפיסה של חיל האוויר. עד אז חיל האוויר האמין שהכל מנוהל ונשלט ממקום מרכזי אחד. אנחנו הבאנו שיטה שמבזרת את השליטה והפיקוד, עם ההבנה שלא ניתן מאותו מרכז שליטה שמרכז קרבות אוויר, סיוע לכוחות קרקע, משימות צילום, תובלה והטסת מפקדים - לנהל גם את המלחמה בטילים.

"פלד הגיע למכון ויצמן בקיץ 75'. הוא הגיע לבד כדי לראות דבר שהוא לא ידע מהו ולא ראה כמותו מעולם. מרפי, ההוא מ'חוק מרפי', בא כמובן לבקר באותו יום והיתה הפסקת חשמל, לא היו מזגנים, ובנוסף גם המחשב נפל. פלד חיכה בסבלנות ואחרי שעה שראה ושתק - שזה כשלעצמו אירוע חריג - הוא אמר: את זה אנחנו צריכים, בדיוק כמו שזה, מחר בבוקר".

בתוך שבועות אחדים הגיעה למכון ויצמן משאית של חיל האוויר, העמיסה מחשב שגודלו כגודל חדר, תרומה של נשיא מכון ויצמן לחיל האוויר. בלי שום ביורוקרטיה, אישורים או חתימות, התקינו בבור של חיל האוויר את מוצב השליטה לתקיפת מערכי הטילים.

"ואז התעוררה סוגיה קטנה", אומר סלע, "והיא: מי יתחזק את התוכנה שפיתחנו ומי יעשה את השינויים הנדרשים לאורך הדרך. התברר, שאין שום תיעוד לתוכנה, לא ספר למשתמש. כל הידע היה בראש של איש אחד, של מנחם קראוס מבני-ברק. ובשביל כל שאלה או בעיה היה צריך להביא אותו ממכון ויצמן לבור של חיל האוויר".

וכך התקבלה בחיל האוויר החלטה חסרת תקדים: לגייס את קראוס. בסוף שנות ה-70 היה קראוס לאזרח עובד צה"ל. סלע הופיע בפני ועדה של משרד הביטחון כדי לשכנע אותה שאין תחליף לאדם הזה, שאין לו השכלה פורמלית ושאין לו רקע בחיל האוויר. או בקיצור, שכל המלחמה הבאה בנויה עליו, על היהודי מבני-ברק.

הכור בעיראק, הבור בקריה

בשלוש השנים הבאות פיקד סלע על טייסת 201, טייסת הפנטום המיתולוגית של חיל האוויר שנקראה "האחת". ב-1979 הוא יצא ללימודים ועשה תואר שני במנהל עסקים בתל-אביב. עוד תואר שני, במערכות מידע, עשה בארה"ב. ב-1980 התמנה לרמ"ח מבצעים.

ב-1981 היו עסוקים בחיל האוויר בכמה אירועים בו זמנית: בעקבות הפלת שני מסוקים סוריים בלבנון קידמו הסורים שתי סוללות טילי אס-איי-6 - סוללה ניידת בטכנולוגיה מתקדמת - אימת חיל האוויר. ביוני אותה שנה הפציץ חיל האוויר את הכור בעיראק. סלע היה אחראי על התכנון המבצעי והשתתף כחפ"ק קדמי באחד ממטוסי אף-15 מעל עיראק, ותפקידו היה לנהל כל שיבוש אם יתרחש.

"אי אפשר היה לפתוח שתי חזיתות בבת אחת", אומר סלע, "והוחלט לטפל קודם בכור. הדילמה שהיתה אז דומה לזאת של היום והיא שאלת העיתוי: האם לחכות, וכמה לחכות. והייתה הדילמה של הראשוניות, כשרבים טענו שאסור לנו להיות ראשונים שיתקפו כור גרעיני. אלא שאז האיראנים הקדימו אותנו ותקפו את הכור בעיראק. הם אמנם רק שרטו את קירות הכור, אבל הבעיה של הראשוניות נפתרה. כל זה מאוד מזכיר את מה שקורה עכשיו, כולל ההתלבטות הגדולה של איך יגיב העולם".

והיו עוד מבצעים עלומים שהתרחשו באותו זמן: המבצעים הראשונים להבאת יהודי אתיופיה, שנעשו בתחילה עם מסוקים בטיסה של 14 שעות. ובתוך כל זה מתכוננים למלחמה בלבנון. בראש הצוות שניהל את הלחימה בטילים, עמד נווט פנטום שטס עם סלע פעמים רבות, יצחק ז'טלני-אמיתי, לימים תא"ל במילואים, שהיה ראש מדור א', המדור שהקים סלע. קראוס, היהודי החרדי, המשיך לשבת בבור והגיע לפגישות הכי מסווגות.

ב-9 ביוני 1982 התכנסה הממשלה כדי להחליט על אישור מבצע תקיפת מערך הטילים הסורי שמנה 19 טילים. "ערצב 19" (חגב שיודע לעוף, לחפור, לשחות ולפגוע בשורשי הצמחים) - זה שם הקוד שנבחר לכל מבצעי הלחימה בטילים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.

הממשלה אישרה את המבצע בסביבות עשר בבוקר והמבצע התחיל בשעה שתיים. דוד עברי, מפקד חיל האוויר, הודיע שאל"מ אביאם סלע הוא מפקד המבצע, וזאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של חיל האוויר שהפיקוד בוזר. סלע פיקד על השמדת הטילים, ז'טלני עסוק בניהול הטקטיקה המבצעית, ועברי על כל יתר הפעילות ובמיוחד על קרבות האוויר שהתרחשו באותו זמן.

בבור חיל האוויר, בתא שממול, ישב יהודי לבוש שחורים, המוח של כל המערכת הזאת, שאחת לכמה דקות סימן לסלע בתנועת יד "כמה?" וסלע ענה לו בהרמת אצבעות כמה סוללות כבר השומדו. וכשהסתיימה השמדת כל המערך, יצא קראוס מתאו, עבר את כל המסדרונות שבהם הלכו חיילות צעירות בעודו מסתיר את עיניו בידו, ונכנס לתאו של סלע.

"הניהול של עברי, הרוגע, חופש הפעולה שהוא נתן לנו", אומר סלע, "הוא שאיפשר את המבצע. בשעה ארבע כבר השמדנו 15 מתוך 19 סוללות. ואז נפלה עליי הארה: עליתי למפקד חיל האוויר ואמרתי: "אנחנו עוצרים. לא נצליח יותר טוב היום. ממילא יבואו מחר תגבור נוסף. בוא נחזיר את המטוסים הביתה וניערך למחר". וזה מה שהיה. למחרת הביאו הסורים עוד שש סוללות והשמדנו אותן. מרגע זה השגנו שליטה אווירית מוחלטת".