מקור היום
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת."
יבמות סב ע"ב

המסורת התלמודית גורסת, כי תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לשבועות (עצרת). מסורת מאוחרת יותר, טוענת כי המגפה שפשטה בקרב תלמידי רבי עקיבא, פסקה ביום ל"ג בעומר ולכן נקבע כי ביום זה יש לעצור את האבל ולנהוג בו שמחה.

על התנגדות חכמי ישראל להפיכת ל"ג בעומר יום טוב, מעידה דאגתו של החת"ם סופר:

"אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן".
החוקרים מפרשים את משמעות המגפה כסימן לכישלונו הנורא של מרד בר כוכבא, ואת הרקע לאבלות ספירת העומר, כסמל לשואה בעקבות המרד. גם לפי תפיסה מחקרית זו, המסורת לפיה האבלות נפסקת בל"ג בעומר היא עתיקה, אך מקורה המדויק לא ברור, ואולי היא נעוצה בזיכרון של ניצחון שחל באותו יום באחד מהקרבות העתיקים של עם ישראל.

באופן מקרי, י"ח באייר, תאריך ל"ג בעומר, מוזכר במקרא בהקשר לא משמח. יום קודם נכנסו נח ובני ביתו לתיבה, ובמשתמע, יום זה הוא תאריך התחלת המבול.

האר"י מצפת, היה הראשון שייחס את יום מותו של רבי שמעון בן יוחאי ליום ל"ג בעומר; עקב כך, נהגו לקבוע ביום זה לימוד בתורת הנסתר ובקבלה. לכן הונהג גם לעלות לקברו של רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר, שקבורים לפי המסורת בהר מירון ולערוך שם הילולות.

מנהגי היום

אין אומרים תחנון בל"ג בעומר, אולם אין תוספת מיוחדת לתפילת היום. נוהגים לעשות ביום זה שמחות נישואים וכן נהגו להדליק מדורות גדולות. יש הנוהגים גם לירות בקשת, ויש המוצאים בכך חיזוק לסברה שיום זה קשור למאורעות בתולדות מלחמות עם ישראל. הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה.

בל"ג בעומר נוהרים אלפים למקום ציון קברו של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) למרגלות הר מירון, לחוג שם את החג. מגיעים לשם יהודים מכל העדות: על הגג חוגגים החסידים, במקום הציון חוגגים בעיקר אנשי הציונות הדתית, ובמורד ההר חוגגים בני העדה המרוקאית.

כתב ש"י עגנון:

מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.
המנהג לעשות שמחה ביום פטירתו של צדיק עורר את התנגדות חכמי ההלכה, אך כיום כבר פשט המנהג. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום "בל תשחית" מדברי סופרים.

מקובל להביא ילדים בני שלוש למירון ולספר אותם שם את התספורת הראשונה בחייהם.

לפני כמאתיים שנה קנה רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, מזקני צפת, את זכות הדלקת המדורה על גג הציון בל"ג בעומר. הוא עצמו לא זכה להגיע ארצה, אך צאצאיו אדמו"רי בויאן הגיעו למירון וזכו לקיים את שירשו מאבותיהם. כיום, מדי שנה בשנה, מדליק את המדורה האדמו"ר מבויאן, רבי נחום דוב בראייר, נכד-נכדו של האדמו"ר מרוז'ין, שמתגורר עם עדת חסידיו בירושלים.

חניכי תנועת "בני-עקיבא" מתאספים בל"ג בעומר למדורות מרכזיות, וחוגגים את ל"ג בעומר כיום הולדתה של התנועה, כיוון שבל"ג בעומר בשנת תרפ"ט, 1929, הוכפלה כמות מספר החברים בקבוצה, והיא הפכה בצורה רישמית לתנועת-נוער, שממשיכה לפעול עד היום הזה.

במדינת ישראל, נחשב ל"ג בעומר ליום שבתון, והוא נחשב ליום שמחה לתנועות נוער וגם נקבע כיום הצדעה לחיילי המילואים של צה"ל.