האם ברברה תזכה להמתת חסד?

טיגריסית גוססת בגן החיות הלימודי בחיפה מעוררת דילמה מוסרית-אנושית

בגיל 21 אפשר כבר לראות על ברברה, טיגריסית בנגלית שמתגוררת בגן החיות הלימודי בחיפה, את סימני הזיקנה. היא נעה באדישות וללא שמחת חיים בתוך תאה, עיניה חסרות ברק, גבה קעור ותנועותיה מגושמות. בנוסף להיחלשות שמיעתה ושחיקת שיניה, ברברה חולה גם במחלת מפרקים, "ראומטיזם", שגורמת לה לכאבים קשים ולסבל פיסי רב. כעת מתלבטים המטפלים בגן, האם להקל על סבלה ולבצע המתת חסד, או להמשיך לאפשר לה חיים המלווים בהרבה כאב. כמו אצל בני אדם, גם כאן עולות שאלות מוסריות לגבי הזכות של האדם "לשחק את אלוהים".

בימים גשומים וקרים מניח לצדה המטפל, סאלם חג'אג'רה, תנור חימום שיחמם את גופה ויקל על סבלה, וכל יום מחדירים לתוך מזונה כדורים לטיפול בכאבי פרקים. אך סאלם זוכר גם ימים שבהם ברברה היתה עדיין צעירה ונמרצת, ימים שבהם שיחקו במשיכת חבל והפלת פחים. "היום, היא אפילו לא אוכלת בשר, והיא מסתפקת בעוף. כואב לי הלב לראות איך היא נהפכה לאדישה ועייפה", הוא אומר.

בטבע, אומרים בגן החיות, אין סיכוי שברברה היתה שורדת במצבה נוכחי. אמנם היא עדיין שולטת על צרכיה ומחלצת שריריה מדי פעם, אך למעשה התרופות הן שמחזיקות אותה בחיים. "היא מבוגרת וכואבת. נותנים לה תרופות, אבל האם זה נורמלי להחזיק בעל חיים על תרופות?" תוהה הווטרינרית שמטפלת בברברה, "אנחנו מתלבטים האם לתת לה להגיע לזמן בו היא תמות לבד או להקדים את זה. בעל חיים לא מראה סבל, זה חלק ממנגנון ההישרדות. אבל האם אנחנו באמת מצליחים להקל עליה או שאנחנו בעצם מכבידים עליה?"

מנהלת הגן, הד"ר אתי אררט, אומרת שייתכן ויש בהרדמתה של ברברה מימד של צער בעלי חיים, שהרי כל עוד היא ממשיכה לחיות היא כואבת וסובלת, אך מצד שני הרדמתה תביא את חייה לקצם מבעוד מועד. "כשאתה שומע את בעל החיים בוכה, ורואה שהיא לא אוכלת וסובלת אתה אומר שזה כבר כאב לב, זו גסיסה. והמצב של ברברה הוא מאוד רע, בצר לנו לא תהיה ברירה".

מלבד הדילמות המוסריות של המתת חסד, סיבה נוספת להתלבטות היא הקשר החזק שנוצר בין אנשי הגן לברברה. ברברה הגיעה לגן בתור גור ומאז היא חיה וגדלה שם. סאלם מטפל בברברה כבר 19 שנים והוא מסרב להשלים עם המחשבה שייתכן והיא תורדם. "גידלתי אותה כמו תינוקת, כמו ילד. ביליתי אתה יותר מאשר עם המשפחה שלי. היום אני משחק אתה, מחמם לה את התא בקש, נותן לה את התרופה ביד. ועכשיו ייקחו לי אותה מהידיים. אני הודעתי להם שאני לא אוכל להתמודד עם זה. וכשזה יקרה, ביקשתי להיות בחופש".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/832886.html

זה קשה אך בילתי נמנע, שכן בטבע במצבה היא לבטח לא הייתה שורדת .