עבר עריכה לאחרונה בתאריך 14.10.08 בשעה 11:17 על-ידי onissan (מנהל הפורום)
אני רוצה לשתף אתכם במשהו... אני מאמין שרק קרביים יזדהו עם מה שכתוב כאן, במיוחד כאלה שעדיין בטירונותתראו אני לקראת שחרור
ובאמת שאני מסתכל אחורה אני מרגיש צמרמורת קשה
על הזמן הזה שעבר לי ככה השנים שהיו אמורות להיות הכי יפות בחיים שלי ללא ספק
אני לא מתחרט על השירות שעשיתי שלא תבינו לא נכון
אני פשוט לא מעכל את זה
אני נזכר בתקופות שהיו לי בצבא במיוחד בטירונות
ששאלתי את עצמי "מה הולך פה איפה אני"
"מה אני עושה פה? כולם עשו את זה לפני או שרק אני כאן?"
"זה בכלל נורמלי מה שקורה כאן? איפה המיטה שלי איפה חברה שלי אני רוצה להיות איתה..."
אני עושה תרגילי שטח בלילות חשוכים בגשם ללא שינה עם אנשים שצועקים עלי
שוטף כלים ומתעורר באמצע הלילה לשמור
ולא נותנים לי לצאת הביתה פשוט לא נותנים זה לא מובן
ולמה יש אנשים בצבא שכן יוצאים הביתה? ולמה כל החברים שלי עדיין נשארו עם החברות שלהם ואני לא?
והיו גם תקופות טובות אני לא יכול להגיד שלא
קורס מכים קורס קצינים
לאט לאט לומדים להינות מזה
אבל אני יגיד לכם את האמת... התקופה שהכי כואב לי זה עכשיו (טוב אולי לא כמו בטירונות...)
לא יאמן שהזמן הזה עבר ככה
אף אחד לא יזכור את כל זה יותר
זה כאילו בעוד שבועיים אני יוצא מאיזה חלום שהייתי בו 3 שנים שלמות ומתעורר חזרה =\
וואלה שפכתי פה מה אני באמת מרגיש אני בטוח שרובכם מרגישים כמוני או דומה
ולאלה שעכשיו בטירונות... התקופה הכי יפה של החיים שלכם זה הגיל הזה תהנו ממנה תאמינו לי שאתם לא רוצים לעבור תגיל הזה
