אז ככה בפועל לא באמת הגעתי לגדר עצמה אבל הייתי קרוב שזה פחות חשוב הייתה לי עבודה ישירה עם לוחמים סדיר ומילואים, משפחות של פצועים, נפגעי חרדה, אזרחים שגרים בקו האש(הישוב הכי קרוב שהייתי בו היה כרמיה).

אז ככה קצת חוויות הגעתי לבה"ד ושם נאמר לי שאני הולך לתפקד בתור הרס"פ של היח"ק(יחידת חינוך קידמית) ואחרי המשמרת שלי אני יכול לצאת להפעלות בשטח.

עזבו אתכם שהאנשים שם לעומת המקום שנאי נמצא בו מדהימים אחד אחד, התחושות שעלו בי בעקבות ההופעות שהוצאנו לחיילים ולמשפחות שוות את הכל את הפרצוף שלהם בסוף שניה אחרי שנגמר ומחיאות כפיים רק מראה לי לפחות שמה שעשינו זה חשוב אם במשך שעה הם שברו שגרה ויכלו להתרכז בלחייך ולשיר אני מרוצה.

אז ככה ההפעלה הראשונה שלי הייתה 2 הופעות של להקות צבאיות בצאלים והופעה של סטאנדאפיסט(ארז שלם אם אני לא טועה בשמו) היה באמת מצחיק ומדהים לראות את החברה שם מתחילים לשיר לחבר'ה של הלהקה "עדים לנו כוכבי מרום..."

ביום השני יצאתי להפעלות חוץ בסורוקה ובכרמיה.
אוקי הגענו לסורוקה והבנו בעצם שישלם 10 חיילים מאושפזים ואי אפשר לגשת לאף אחד מהם בגלל מצבם(בסוף אישרו לנו להיכנס לאחד) עלינו לרחבה של טיפול נמרץ הזמרות התיישבו על הספסלים נגנים למיניהם(חליל צד, גיטרות סקסופון) והתחילו לשיר אני ועוד 2 מפיקות הלכנו והצענו למשפחות שיושבות שם מחכות שהילדים יתעוררו לצאת אלינו ולשיר איתנו, אחת ועוד אחת ועוד אחת בסוף היו שם משהו כמו 6 משפחות(נציגים מכל משפחה) ועוד אנשים שעברו ופשוט נשארו לשמוע.
אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי כשאמא ודודה של אחד החיילים שנפצעו ומאושפזים במצב קשה פשוט קמו התחבקו והתחילו לבכות.
צריך לראות את הדבר הזה פשוט כולם כל הנגנים וכל הזמרים עם דמעות בעיניים אני שזה כבר היה יותר מידי בשבילי פרשתי לכמה רגעים הצידה לא יכולתי להחזיק את עצמי.
כשחזרתי היה לנו שיר אחרון דיברתי עם המפיקות והצעתי שישירו שיר למעלות וניגשתי לחדר המתנה שבו ישבו עוד כמה משפחות והצעתי להם להצטרף אלינו לתפילה לשלום החיילים אחיות רופאים משפחות וסתם אנשים שעברו פשוט הצטרפו אלינו וכולם שרים היה מרגש בטירוף.
חוץ מפעמיים "צבע אדום" שהיה לנו שם הכל רץ חלק.

משם לכרמיה תיאטרון צה"ל ולהקה הופיעו מול ילדים מגיל 4-12 בערך כל מיני משחקים של אימפרויזציה ושירים היה פשוט מעולה.

פה מגיע הקטע המבאס מבחינתי,
כל כך נהניתי מהתפקיד שלי וכל כך נהניתי מהעשייה והחבר'ה שם שהיה לי קשה לעזוב.
ביום השלישי שלחו אותי הביתה עם 6 גימלים והפנייה לכירורג באופן דחוף.
עליתי לבה"ד כשאני עם פילונידל סינוס/צ'יסט מתקדם בתקווה שאוכל לסחוב.
חייתי על משככי כאבים ובלילות לא יכולתי לישון מי שיודע מה זה זה כואב בטירוף.
בלילה האחרון אחרי ההפעלות בסורוקה נכנסתי משמרת רס"פ לילה מ-8 עד 8 והקצינה של החמ"ל ראתה שאני בקושי יכול ללכת אמרה לי שאם אני לא ניגש ב-8 בבוקר למרפאה היא דואגת שיסגרו לי את הסיפוח.
אז הלכתי הרופאה ראתה אותי וכעסה עלי שלא באתי קודם, ברמה הכלליתאני מאוכזב קצת כי אני יודע שיכולתי לתת עוד אבל מאז יום שלישי שאני בבית לא יכולתי לצאת מהמיטה היום טיפה יותר טוב אבל הכאבים עדיין בלתי נסבלים, מקווה שזה יעבור כבר.
וזהו זה סיכם את השבוע שלי פלוס מינוס חוויתי מספר לא מבוטל של "צבע אדום" מלחיץ טיפה ופותח לך את העיניים עוד יותר למצב הזה שאנשים חיים בו.
יהיה טוב אנשים