קרבי או ג'ובניק ?
בסה"כ אף אחד לא סופר יותר מדי את הלוחמים.
אין לך תור מיוחד בסופרמרקט, לא תקבל הנחה ברכישת מכונית למשל.
כל הסיפורים על בנות הנמסות למראה כומתה אדומה יתגלו כשקריים,
אם מישהי כבר תסכים לצאת איתך, היא קרוב לוודאי תזרוק אותך אחרי שבסרט הראשון אליו תלכו יחדיו,
אתה תירדם כבר בפירסומות, (כי מה לעשות, יום חמישי הוא לילה לבן, ועובדים על המסדר...)
ואם בכל זאת היא החליטה לתת לך צ'אנס נוסף,
גם הוא ייאבד בגלל שבת בלת"ם, "סתם" כי איזה "אחמד" רוצה לצאת לת"א עם חגורה
(שלמרבה הצער היא לא חגורת כסף ).
אתה תתפוצץ מקנאה כשתשמע ג'ובניקים באוטובוס מתארים אפטר מטורף שחוו,
כשאצלך בלקסיקון אפטר מתקשר לחצי שעה בקניון נחמיה (במקרה הטוב , במקרה הרע -
שווארמת ששון ובניו באיזה צומת ) עם מאזין ו2 שומרים על הטיולית.
כשכבר תיהיה בבית, ותצא עם החבר'ה ביום שישי, אף אחד לא יבין למה אתה שומע ב02:00 בלילה חדשות באוטו
(כי מה לעשות, לא כולם מבינים שאתה אמנם בבית, אבל חבר'ה מהיחידה בפנים, וצריך לדעת שהכל בסדר ולא קרה כלום ).
כשאני חושב על זה, הצ'ופר האמיתי שתקבל יהיה בדמות מילואים מפתים
(כי מה יותר טוב מאשר לברוח לרמאללה או ג'נין באמצע הסימסטר או יותר טוב.. תקופת המבחנים)
אבל מה .... כשבגיל 30 תיתקע עם פנצ'ר ברכב באמצע שום-מקום,
בחוץ יורד גשם זלעפות, אתה תרד להחליף גלגל כמו פנתר,
כי מה זה כבר גשם?הרי המפק"צ כבר אמר: "נרטבים רק פעם אחת".
כשהבוס יעלה לך את הסעיף בעבודה, אתה לא תחזור למשרד " מדוכא ועצבני"
ותיבב לכולם שאתה רוצה להתפטר. כי למדת כבר פעם, מה זה לחרוק שיניים ולהמשיך הלאה.
כשתסתובב באמסטרדם עם בחורה, צ'ימידן ומזוודה ענקית ( שלה כמובן )
בחיפושים אחר מלון טוב, זול ופנוי, אתה גם תמצא אותו, כי אתה כבר יודע, שלכל מסלול יש גם סוף.
כי כשתשב כמה שנים אח"כ באיזה פאב, עם חבורת אנשים (שבמבט ראשון לא נראה שיש איזה שהוא קשר ביניהם)
ותריצו צחוקים וזיכרונות שיהיו חקוקים בך יותר מכל חוויה אחרת שתעבור בחייך,
אני מבטיח לך ( מניסיון ) שהג'ובניקים מסביבך יקנאו בך.

בהצלחה.

אין כזה דבר חייל ישראלי / יאיר לפיד

"אין דבר כזה חייל ישראלי.
יש אבא שקם להסיע את הילדים,
ורק אחר כך עלה על מדים.
יש ילד בן 19 מ"גולני" שגמר ראשון מסע כומתה,
אבל לא יודע איך להגיד "אני אוהב אותה" לילדה מהכיתה.
יש את הקצין שכולם אוכלים ממנו קש,
אבל בלילות הוא כותב שיר נרגש למשקית ת"ש באור הנחלש של הנגמ"ש.

לחייל הישראלי יש דאגות שאין לאף חייל אחר.
רק הוא יודע שבכל פעם שהוא ייצא לקרב,
בשבעים מדינות מישהו יחליט שהוא נעלב.
חמש פעמים ביום אמא שלו מופיעה על הצג של הסלולרי עם פרשנות על המצב,
ואבא שלו צועק מאחורה שפעם היה יותר קשה ושתרד מהקו.
הוא בצבא היחיד בעולם שבו קמים מוקדם כדי לומר "סליחות",
ומאז שהמפקד שלו חזר מהודו יש להם בסיס סגור עם צ'אקרות פתוחות.

זה אפילו לא חשוב באיזו יחידה הוא משרת,
כי תמיד יהיה תימני אחד שקטעים איתו שאתה נופל,
קיבוצניק שמנגן בגיטרה את מאיר אריאל,
מרוקאי שהביא חבילות מהבית וכל הזמן אוכל.
תמיד תהיה המד"סית עם משקפי הדיסטנס שקורעת אותם שחבל על הזמן,
את ההוא שהפסיק לעשן אבל משנורר לכולם,
ואת סרגיי עם הגופייה, שאחרי חמש דקות בשמש נראה כמו פסי חניה אדום-לבן.
ורק בצבא הזה אם יש לך יומולדת בגיא ההריגה,
עדיין תקבל עוגה מהפלוגה.

רק חייל ישראלי תמיד שואל איך המלחמה הולכת,
ותמיד יהיה מי שיזכיר לו את האמת החותכת,
שאין לנו לאן ללכת.
כבר שישים שנה הוא מנסה להחליט מה יותר נורא:
לפספס את אלה שמגיע להם למות,
או חלילה לפגוע במישהו בטעות.
והוא כל כך עסוק בברירה בין טוב לרע,
שלפעמים צריך להזכיר לו להפסיק להיות מודאג,
כי כשהתותחים יורים מוסר הוא בקושי דג.

אין דבר כזה חייל ישראלי.
יש בנאדם שהתגייס כי הוא יודע שצריך,
כולנו באותה הסירה, או שנטבע או שנמשיך.
הרי היו לו דברים הרבה יותר טובים לעשות,
מאשר לעמוד בחום הזה ולחכות להסעות.
לוקח "מאה שנות בדידות" למגדל השמירה,
עין אחת מחפשת מחבלים, עין שנייה גונבת שורה.
הוא לא רוצה לצאת גיבור, הוא מעדיף לצאת שבת,
השבועות שלו עוברים מהר והימים לאט."

אמרת לי גם בתגובה למעלה אני לא טיפוס קרבי.. זה בסדר לא כולם בנויים לזה..

לדעתי וותר פשוט.. אתה תיפול מהר