המכתב באמת מרגש והרגשתי דחף להגיב. אם זה גורלו של החייל ליבי שותת דם לשמע הדברים.
אני כותב מנקודת מבט של קבוצה לא גדולה במדינה, קבוצת ההורים של החיילים הקרביים. כמעט שלוש שנים אני מלווה את השרות של בני, העומד להשתחרר בקרוב. יום יום אני חרד ומתפלל לשלומו. אני יודע שהוא עבר ועובר את הקשיים והסכנות המתוארים במכתב, לא כל כך מסיפוריו, מכיוון שהוא לא מרבה לספר, אני רואה כמה עייף הוא מגיע הבייתה ואני חש את הדברים. אולי בעיני החיילים הצעירים הוא נחשב קשוח (אני לא בטוח בזה) אבל אני מכיר אותו ויודע שהוא בעל לב רגיש. לא רק קשיים פיזיים עוברים החיילים האלה אלא גם נטל נפשי. במהלך התקופה נפלו מספר לוחמים שהוא מכיר, ביניהם חבר טוב שעבר איתו את כל המסלול ונפל בקלקיליה. אני יכול להבין שיש לאנשים דעות פוליטיות שונות. גם אני לא נמנה על הזרם הימני בדעותי הפוליטיות. אבל אני לא יכול להבין שלא כולם נושאים בנטל. אני לא יכול להבין את תופעת הסרבנות ולא מוצא בה שום הצדקה. אני לא מבין איך "אינטלקטואלים חשובים" כמו הסופר חיים באר והסופרת דליה רביקוביץ יכולים להשוות את מעשי חיילנו למעשי הצוררים הנאצים. הבן שלי הוא כזה ? זה ממש אבסורד. אני בן דור שני לשואה ומבין איזו השוואה איומה ואומללה זאת.
עצוב לי שאין הכרה ותחושת הזדהות כנה לחיילים הקרביים בכל שכבות העם כפי שצריך להיות.

אני חרד לשלומו אך גם גאה שיש לי בן כזה.