והינה ילד נולד, חדש לעולם. ואמא אותו אוחזת בחוזקה בין זרועותיה החמות,
מביטה בו בשתיקה, מביטה בו בחיוך.
הילד גדל לבגרות והתבייש באימו, באימו החסרת עין. לכל מסיבה או אירוע, אותה לא הזמין, כי פחד שחבריו יצחקו עליו, על אימו.
באספות הורים, גם כן אותה לא הזמין. היה תמיד מחביא אותה, ממציא תירוץ 'היא חולה'. והאמא שאותו כל כך אהבה, שאת כל כולה הייתה נותנת למענתו,
הייתה חסרת אונים.
והילד התבגר, ונהפך לנער בוגר. את אימו המשיך להחביא, לא נתן לה להתקרב אל חייו, לא נתן לה לתת את מלוא אהבתה, אימו החסרת עין.
הנער בן ה-20 לחייו שוחרר מהצבא, לא הזמין את אימו לבוא למסיבת השחרור. המשיך לדחוק אותה לצד, המשיך להתעלם.
עברו מספר שנים, ואותו ילד חדש לעולם, כבר נהפך לאבא במשפחה קטנה.
וילדיו לא הכירו את אימו, לא ביקרו אותה, לא שמעו עליה.
יום אחד אמרה אשתו 'זהו יום הולדתה, לפחות לך, תבקר אותה'.
הילד התלבט תחילה, והחליט לעשות מעשה. הלך לבית ילדותו,
ודפק בדלת בתקווה שהיא עוד ישנה שם. חיכה מספר דקות, אך ללא עונה.
'את מי אתה מחפש?' לפתע צצה אחת השכנות לייד,
'הו... האישה שגרה כאן, עדיין ישנה?' שאל.
'אתה בנה? היא השאירה לך מכתב' אמרה והושיטה לו מעטפה לבנה.
הוא קרא בשקיקה:
"בני היקר,
אהבתי אותך כמו שלא אהבתי לעולם. הייתה החצי השני שלי.
טיפחתי אותך והענקתי לך את כל מה שיכולתי להעניק. דאגתי לך ונתתי לך רק את הטוב מכל. ואתה, לא אגיד כפוי טובה, התעלמת מכך.
המשכתי לגדל אותך, כילד לכל. ועדיין, בי התביישת.
ועכשיו, שכנראה אני כבר איננה, מוכנה לומר לך את מה שלא הייתי מוכנה לומר בילדותך.
בלידה שלך, העין הימינית שלך הייתה חסרת תנועה. הרופאים אמרו שאתה כנראה תישאר עיוור. אך לא, שאלתי את הרופאים אם אוכל לעזור במשהו, הם שאלו אם אני אהיה מוכנה לתרום את עייני שלי, לך.
ואני כמובן, בלי לחשוב פעמיים, הסכמתי.
העין שלך, זו העין שלי. "
הכרדיט הוא לא שלי.
