הבאתם לי את המוזה לפרוק פה קצת.
אני לא ממש מחפש עצה, ואני לא מרגיש צורך כל כך לדבר על זה עם אנשים, אבל אולי לשחרר קצת אוויר כאן יהיה נחמד באיזשהי צורה.לפני כארבעה חודשים + עברתי לאיטליה. אני גר ועובד במילאנו ומנסה להתקבל ללימודים בשנה הקרובה.
לעשות את זה (לא ספציפית מילאנו או איטליה, אלא בחו"ל בבועה קצת יותר גדולה מישראל) מאז שאני זוכר את עצמי חושב על העתיד שלי, ואכן עכשיו שהגעתי לכאן אני בהחלט מרגיש שאני ממצה את עצמי בהרבה מובנים ושזה מה שרציתי פחות או יותר. אין ספק שמאז שהתחלתי לתכנן את חיי אחרי הצבא זה מה שרציתי לעשות מעל הכל.
כל הייאוש מתחיל בכך שכשעזבתי את הארץ (חודשיים לפני ליתר דיוק) אני והחברה שלי שהיינו ביחד עד אז כשלוש וחצי שנים + נפרדנו. נפרדנו כי היא לא רצתה לטוס. מהיום הראשון שלנו ביחד היא ידעה שזה מה שאני רוצה, והיא ניסתה לבוא לקראתי אבל בסופו של דבר מס' החלטות שקיבלנו והמון ניסיונות לשלב את הרצונות שלנו לחיים ביחד היא החליטה שהיא רוצה להישאר, ואני רוצה לטוס.
עכשיו בטח אתם אומרים לעצמכם שטויות כמו "אם זאת היתה אהבת אמת אז אתה היית נשאר או היא היתה טסה", וכן לאורך רוב הדרך חשבנו ככה. אבל אני יכול להעיד על עצמי שכשהגיע שעת האמת לא יכלתי לתאר את עצמי נשאר בארץ ממורמר ומרגיש תחושת פיספוס ולהפיל את זה על הקשר, ולא יכלתי לחשוב עליה טסה איתי וסובלת מכל רגע ועוזבת את כל מה שהיא עשתה (והיא השיגה הרבה) בארץ ומפילה את זה על הקשר שלנו.
בהתחלה לא שמרנו כל כך על קשר, היה מאוד קשה, ולקראת ביקור שלי בארץ חזרנו קצת לדבר ובארץ נפגשנו פעמיים. אני מאוד שמחתי לפגוש אותה כי אני באמת אוהב אותה וחושב המון על איך הולך לה בלימודים ובארץ ואני מאמין שזה הדדי. מס' ימים לאחר שחזרתי היא שלחה לי הודעה בסיגנון של "ומה אם אני אבוא להיות איתך?".
הדבר גרר להמון שיחות, אני הבהרתי לה שהייתי רוצה שאני אהיה הסיבה האחרונה שהיא תבוא לכאן, ושהיא תעשה רק מה שהיא שלמה איתו במאה אחוז ושלא תזרוק לפח את כל מה שהיא השיגה, אבל אם היא תבוא, וזה באמת מה שתרצה אני אהיה שם עד הסוף.
לאחר דיסקוסים של שבוע שבועיים, ומלחמות חומרה עם עצמי לא לפתח ציפיות, היא סגרה את הנושא בכך שהיא לא מסוגלת לעשות את זה, בשורה התחתונה.
אני לא כועס עליה, אני לא מאוכזב ממנה. אבל אני כן מאוכזב באופן כללי, למרות שאני יודע שזה לא רציונלי, אבל אני מאוכזב שבסופו של דבר דרכינו נפרדו. אני שלם עם כל מה שנוגע למעבר שלי לכאן, חוץ מהפרידה ממנה.
אני לא חי את זה רגע רגע, ואני לא בדיכאון, ואני אפילו מרגיש שאני יכול להמשיך הלאה. אבל לפחות פעם ביום תופסת אותי תחושה חזקה של אכזבה ופחד שאני הולך להצטער על זה פי עשר ממה שאני עכשיו (לא מהטיסה, מהפרידה ממנה).
אבל בשורה התחתונה, אני מרגיש שזה מה שהייתי חייב לעשות, בגיל הזה, בזמן הזה ובסיטואציה הזאת ולא היתה לי ברירה אחרת. ומצד שני, קשה לי בלעדיה, קשה לחשוב שאני אמשיך הלאה ואשאיר אותה מאחורה מה שאני כבר עושה, אני אשכרה מפחד שמיום ליום שעובר אני מאבד כל סיכוי להיות איתה עוד פעם אי פעם. ואני לא יודע כל כך איך להתמודד עם זה, רק ממשיך הלאה בחוסר אונים מסויים.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
