כשזוג אחד עוזב, אתה מאחל להם בהצלחה וממשיך בדרכך.
כשזוג שלישי עוזב אתה שואל כבר שאלות.
אבל כשזוג שמיני קרוב אליך עוזב, אתה בטוח שלא כדאי להישאר.

נשארנו בקשר בסקייפ עם 5 זוגות מקנדה פעם בשבוע לפחות מדברים אתם בטלפון או בסקייפ.
רובם הסתדרו שם תוך חצי שנה, מצאו עבודה, חלקם אפילו בשלב הריון מתקדמים.
כולם התחילו בתהליך לקבלת PR (תושב קבע) 2 באורח פלא כבר קבלו אישור בלי תקופת ההמתנה.
חלקם עזבו קריירות מפוארות, עצמאיים שסגרו את העסק מיזמתם בעקבות ההחלטה
וכעת הם עובדים בתור מנעולנים, מרכיבי קרמיקה, נהגים, חשמל אלקטרוניקה, גננות, חינוך ועוד..
זוג אחד אפילו כבר רכש בית עם שטח של 8 דונם (גם בעזרת כספים שחסכו בארץ).

עלות השכרה של בית עם 3 חדרים עם חצר של כמה דונמים + הסקה + חבילת תקשורת (אינטרנט, טלפון, כבלים) + חשמל + גז + מזון(!)
היא כ 1100-1000 דולר שזה כלום לעומת משכור המינימום שם.
כולם בלי יוצא מן הכלל כבר רכשו רכב וכאלו שרכשו גם שניים. חלקם זוכים למשכורות של 4000-5000 דולר ומצליחים לחסוך יפה.
לרובם המרחק מהמשפחה די כואב אך הנוחות ואיכות המחיה מבחינתם עולה על הגעגועים.
מה גם שהבנתי מהם שיש שם קהילה די גדולה של ישראלים, רובם דוברי רוסית שדי משגשגת שם.
חברים טובים שלי כבר הספיקו לרכוש דוגית ולדוג באגמים מדהימים, רכשו רובי שאטגאן ורובי ציד והולכים לצוד להנאתם בזמן הפנאי.
מקומות הבילוי המשפחתיים שם עשירים וקל למצוא לילדים תעסוקה וחינוך טוב.
ביטוחי בריאות זולים והמדינה משתתפת בהוצאות (ניתן לרכוש ביטוחים משלימים לא בעלות גבוהה).

בקיצור, היום אני די משוכנע שבארץ לא משתלם להישאר.
ואני מנסה לחשוב כמה מנועי צמיחה (זוגות צעירים) המדיניות הקלקלית (שגיאת הכתיב מכוונת) סירסה והרחיקה.
הגענו למצב שחלקנו הגדול הגיע לכדי מיאוס של המדינה בה הוא נולד.
כבר לא נותר במה להתגאות ותחושת השייכות דוהה.

עכשיו באמת הכל נראה יותר טוב כי בפועל אין להם הוצאות, ורמת החיים שהם מוכנים לה היא יחסית נמוכה.

לאט לאט הם יתערבבו עם הקנדים, יביאו ילדים ואז יתחילו הוצאות.
הם יצטרכו לשלם על הלימודים, לחסוך בשביל האוניברסיטה (לא זול בכלל), ביגוד, לחפש דירה במיקום יותר טוב וכד' ..

כנראה אז הם יבינו שהעבודה שהם עובדים בה היא עם משכורת נמוכה והם לא באמת מצליחים לחסוך.

אני לא אומר שהם לא יסתדרו בסוף ויהיו מבסוטים, רק אמרתי שתן להם כמה שנים שם לפניי שאתה מחליט שהם עשו את הדבר הנכון.
(אם הם היו עובדים במקצוע הגישה שלי הייתה קצת שונה ..)

בלי קשר, ברור שהישראלים הורסים כל חלקה טובה שנשארה מהארץ הזאת, כמות הערסים שעולה, המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים, המצב הכלכלי והמיסים.

לעבור או לא לעבור זה באמת שיקול לכל הזוגות בגילאי 21-35, המדיניות (בעיקר החברתית לכלכלית) מבריחה את מיטב של הצעירים בארץ.

אני אישית מוכן לחיות עם המצב הביטחוני, ואפילו עם המיסים, מה שהורג אותי זאת האוכלוסיה שאני רואה ברחוב, לא יכול כבר עם הערסים והערבים והדבילים שמסתובבים ברחובות.

הגישה של אני מרכז העולם, זה מתחיל בלזרוק זבל ברחוב, לחנות את הרכב באמצע הכביש, לשים מוזיקה בפול ווליום בשתיים בלילה, לשבור ולהרוס כל דבר שהם נוגעים בו... שלא לדבר זה מגיע לאלימות ורצח בסופו של דבר ..

אני דיי פטריוט, אני אוהב את המדינה, אבל אני כן שוקל לעזוב (לא לקנדה - קר שם מידי ואין שם חח) אם המצב ימשיך להתדרדר ..

מה אומר? אני מבין לליבך וללב חבריך שמעוניינים לעזוב את טרדות החיים הגדולות. אף על פי כן, זה נשמע לי מופרך. לא הרעיון עצמו או המציאות שהם מתארים, אלא הקלות הזאת (גם אם זה מצטייר מעט אחרת) שבה אנשים מסוגלים לעזוב את הארץ. כלומר, לא האקט עצמו הוא הכואב ביותר, אלא הרקע לו. כשאני אומר הרקע, אינני מתכוון לסיבות של יוקר המחיה וכו', אלא לסיבות המהותיות שמאפשרות את הפעולה.

אני לא מצליח לנתק בין נפשו של אדם, לדרך בה עוצב לבין התרבות בה הוא חי. התרבות היא התרבות בתוך מה שמכונה "המדינה", כלומר חיי הלאום. האם אדם יכול לזנוח את חיי הלאום שלו בקלות שכזאת? לתפיסתי, הוא איננו אלא במצב של סכנת חיים מיידית ומוחשית או לחילופין, במקרה בו הוא כלל לא חיי חיים כאלה, או שפשוט התבלבל ואינו מודע לחשיבות בחיים הלאומיים אשר משמעות בחיבם.

החיים היהודיים כפי שאני מכיר אותם, מגלמים בתוכם צו. עזיבת הארץ היא דבר המנוגד לסביבה התרבותית בה חייתי. היא בבחינת הפניית עורף לעמי ולארצי, אשר אין לי אחרת זולתה. אפילו חיי הצבא, אשר הם קשים ומייאשים כאשר נמצאים בתוכם, הרי שהם בכל זאת מעצבים. אילו עיצבוני, האוכל בקלות שכזאת להרחיק מעלי חלק מהותי ממני? התשובה האישית שלי, היא לא ולא, אך אני מבין שמי שיש לו תשובה אחרת, כנראה לא מכיר את החיים בתרבות בה גדלתי.

החלפת הסביבה הטבעית, פירושה השתנות. השאלה שצריך לשאול היא, האם אני חפץ בשינוי הזה והאם אני מוכן שילדי יחיו חיים שונים לחלוטין. הטבה כלכלית היא דבר אחד אבל מאוד מאוד חלקי.

אני עובד בבניין כרגע. השאלה היכן מוצאים חדוות חיים היא מעניינת. גם כאשר אני אחראי על פרוייקטים גדולים ויפים מאוד, שבסוף העבודה, הם עתידים להימסר ובדרך עלי לתת דין וחשבון למפקח, אלו אינם משתווים בזעיר ענפין לעבודה בביתי שהיא הנאה גדולה, גם אם עבודה פחות מפוארת.

ובלי קשר, דינם של יהודים שהם מרגישים במועקה הגדולה כאשר אינם חיים בארץ ישראל בחיים לאומיים ואז נפתחות בפניהם שלוש אפשרויות. האחת, לשוב לארץ ישראל, בתקווה שהחיים הלאומיים עודם מלאי תפארת, או לנסות ולבנות תפארת זאת מחדש מן האין או מן המעט. אפשרות שניה, לחיות חיים של מועקה ודיסוננס, של חרטה בערוב ימים. ודרך שלישי היא לחדול מההגדרה ולהשתנות, כך שדין היהודי לא יחול עליך, משום שאינך כזה עוד.

לי התשובות בהירות, אני יכול רק לקוות שכל מעשי בחיים אלה יהיהו מכוונים כך שכתוצאה מהם, לא ירצו יהודים לחיות מחוץ לארץ ישראל ובלט המסגרת הלאומית.