טיפה ארוך, אבל שווה קריאה

רן אפלברג
"אני מכיר אותך.
רגע, אל תברחי, אני יודע שאני נראה כמו עוד אחד שמתחיל איתך ברחוב,
אבל אני לא.
עצרתי אותך כי משהו בך הרגיש לי כמו בית.
זה מה שאני מחפש, בית, שאפשר יהיה ללכת ממנו
כדי לחזור אליו.
אין כמו לחזור אל בית כשמישהי מחכה לך בו.
*
היה לי פעם בית, עם אישה שאהבה אותי, עד כאב
ואני דרכתי לה על הלב.
"למה חזרת מאוחר?" היא שאלה.
כי היה לה אכפת ממני, כי היא התגעגעה.
"די כבר. רדי ממני," עניתי לה בגסות, למרות שהיא היתה דבר כה עדין.
היה לה שיער שחור, כמו לילה במדבר
ועור בהיר, שקוף.
כשרק הכרנו, נהגתי לנשק אותה כמו נרקומן,
על הצוואר,
העורף,
הבטן,
הירכיים
ודמיינתי שהנשיקות מחלחלות מבעד לעור השקוף וממלאות אותה באהבה שלי.
אבל אז עשיתי את הטעות שכולנו עושים - התרגלתי אליה,
עד שכל-כולה נהייתה שקופה בעיני וכבר לא ראיתי אותה.
את כל האחרות לעומתה ראיתי ונטרפתי מהן;
רציתי כל אחת שעברה מולי ברחוב, לא משנה איך היא נראתה,
בער בי לגעת בהן, להפשיט אותן, להזיע איתן בין הסדינים,
לשמוע אותן גונחות,
רציתי לכבוש את כולן, רק לא את זו שאהבה אותי באמת,
זו שחיכתה לי בבית.
היא השתוקקה שאשוב ואביט בה, כפי שהבטתי פעם,
שאשוב לנשק במסירות את העור הבהיר שלה,
שאלחש לה מילים מצחיקות,שאהיה נחמד ולא רק עצבני כל הזמן.
כדי למצוא חן בעיני היא הסתפרה,
שינתה את צבע השיער,
והגזרה
והביגוד
אבל אני נשארתי עיוור אליה.
זה עשה אותה חולה,
עד שהיא נכנסה למיטה ולא רצתה לצאת.
בשלב הזה הגיעו חברות שלה ואמרו:
"האיש הזה דפוק. הוא עושה לך רע. הוא חושב שאת ספה שלו.
או טלוויזיה.
או מיטה.
את חייבת ללכת ממנו."
"אתה רוצה שאלך?" היא שאלה אותי כבר באותו ערב והעיניים שלה היו אדומות, כי היא החזיקה בכוח את הדמעות מלנשור.
"לא 'כפת לי," עניתי, "תעשי מה שבא לך."
חשבתי שאני גבר אמיתי אם אני עונה ככה, שאני קשוח, שכולן ברחוב רק מחכות שאהיה שלהן.
הדמעות התפרצו ממנה ועוד באותו לילה היא עזבה.
למחרת הנשים ברחוב כבר לא נראו יפות כפי שזכרתי
ואם פניתי אליהן – הן התעלמו ממני ללא חן.
הרגשתי שההילה שזהרה מעלי, הילה של גבר נאהב, עזבה יחד איתה את הבית.
לאט לאט שקעתי בבדידות, עד שבוקר אחד כבר לא היה לי כוח לצאת מהמיטה.
ורק אז, אחרי כמה ימים בלי מקלחת, בלי שינה, בלי לאכול כלום - הבנתי מה עוללתי לאישה שאהבה אותי, שאהבתי אותה.
אני רואה שאת מודאגת לגביה. היא בסדר, באמת.
כדי להתאושש ממני היא יצאה לטייל מסביב לעולם, הכירה גבר חדש והם גרים ברעננה, עם ילדה בת 5 וחמוס.
*
היום, כשאני חוזר הביתה
הספה שהיא ישבה עליה ריקה,
המקלחת ריקה,
המיטה ריקה,
ואף אחת לא מחכה לי יותר.
אף אחת לא שואלת "למה חזרת מאוחר?"
ואם אף אחת לא מחכה לך, אם לא אכפת לאף אחת מתי אתה חוזר,
סימן שאין לך באמת בית.
זהו. זה מה שרציתי להגיד לך.
עכשיו - את יכולה להמשיך ללכת
או לבוא איתי לקפה שבפינה,
נשב, נדבר, מי יודע, אולי נמצא בית זה בזו?
אה, באמת? את נשואה? חמש שנים? וואלה.
ואיך הוא? מתייחס אלייך טוב?
הבנתי: הוא זה שיושב על הספה ואת זו שמתעצבנת כשהוא שואל "למה חזרת מאוחר?"
אם ככה - יש לך מזל שפגשת אותי. תקשיבי לי טוב:
הגבר הזה, שעל הספה, הוא כל כך אוהב אותך עד שהוא נהיה חולה געגועים כל פעם כשאת לא שם איתו.
ולכן, ברגע שתכנסי היום הביתה - מיד שבי לצידו, תני לו נשיקה ארוכה ותאמרי:
"הספה הזו לא שווה כלום,
גם לא המיטה וגם לא הטלוויזיה
אם אתה לא פה איתי כדי להפוך את כל זה
לבית."