השתחררתי מצה"ל לפני שנתיים וחצי, מאז העברתי את רוב זמני בחו"ל בין עבודות לטיולים. הגעתי למדינות עניות ולמדינות עניות יותר, פה ושם גם למדינות מערביות אבל פרט לניו זילנד, לא התלהבתי מהן יותר מידי...

במהלך הטיולים, כמו לכולם, היו לי חוויות טובות וחוויות פחות טובות... נתקלתי ברדיפות בצע ונתקלתי בטוב לב... באמת ובתמים חשבתי שכבר אין מה לחדש לי מבחינת היחס לתייר.
ואז, סוף סוף לאחר שנים של פינטוזים , הגעתי לפני שלושה שבועות לארץ המובטחת - האיים הפיליפינים.

פלופ. איזה פלופ...

כמה מדברים על המקום הזה... כמה שמעתי על הגן עדן האסייתי הזה...
אמרתי לעצמי - קצת יקר, אבל אני חייב לנסוע!

בשלושת השבועות האחרונים הגעתי גם למקומות הכי מתויירים שיש, ומאידך, גם למקומות שתיירים כמעט ולא דורכים בהם (כמו למשל האי בו צילמו את הישרדות - עבודת שיווק עלובה של הפיליפינים גורמת לרוב התיירים לפסוח על המקום הזה בגלל חוסר מודעות כלפיו)...
בהתחשב בזה שרוב התיירים מגיעים לפה לחודש או פחות, הייתי אומר שראיתי הרבה מהאיים.

נתחיל מזה שלמצוא חוף כמו שאתם מפנטזים עליו... זו משימה אפשרית אך לא נפוצה במיוחד... לרוב החופים הם סלעיים במקרה הטוב ומטונפים במקרה הרע. שוב, יש חופי זהב לבנים, אבל צריך לדעת לאן ללכת...

נמשיך מהתחבורה - ההתניידות באיים המסורבלים בפיליפינים מתבצעת או בטיסות לא זולות... או במקרה של בקפקר כמוני, מעבורות.
הדבר הכי בסיסי הוא מידע... אין מידע על המעבורות
המקומיים לרוב לא ידעו לעזוב, והאינטרנט ריק ממידע. לעתים אפשר למצוא מידע לא מעודכן באינטרנט, אבל לרוב הוא יהיה שגוי.
בפועל צריך להגיע לנמל ולקוות לטוב... לא מעט תיירים, כולל אני, הגיעו לנמל הימי, רק כדי לגלות שהמעבורת הבאה יוצאת בעוד 48 שעות. אלא, כמובן, אם אסכים לשלם סכומים גבוהים פי 5 כדי לצאת במעבורת סופר מהירה, ואז אחכה פחות.

אחרי כל זה, מגיע הדבר הבעייתי באמת שהוא היחס לתייר... גם מבחינת חוסר המודעות התיירותית שלהם, אבל בעיקר מבחינת עשיקת הכסף.
במספר מסעדות יצא לי לקבל את התשובה 'אולי' מהמלצר... "אם אני רוצה גם פטריות בתוך החביתה, אני צריך לשלם אקסטרה?" - "מייבי" עונה לי המלצרית תוך כדי שהיא מצחקקת. דפקתי את הראש על השולחן.
חשבתי לעצמי שיכול להיות שסתם נפלתי על פיליפינית סתומה. אבל לא... הדבר הזה חזר על עצמו פעם אחר פעם באיים שונים ומשונים.
יודעים מה? ניחא, להיות סתום זה עוד לגיטימי... אבל אז מגיע העושק הכספי:

- המעבר בין האיים הקטנים מתבצע ע"י סירות פרטיות של תושבי האי.
הגענו לחוף, שאלנו כמה עולה כרטיס כדי להגיע לאי, שילמנו ועלינו לסירה. שטים שטים שטים, מגיעים 100 מטר מהחוף, ומורידים עוגן. בטענה שקרית לחלוטין שהים נמצא בשפל, מגיעה סירת מנוע קטנה כדי להביא אותנו לחוף בשלום. בעלייה לסירה הקטנה, הפיליפינים גובים מהתיירים בבריונות סכום נוסף. "לא רוצה לשלם? תישאר על הסירה" אמר לי המקומי. כמובן שרוב התיירים האירופאים, קודם כל פותחים את הארנקים ורק אז שואלים שאלות.
בדרך ההפוכה, גבו מאיתנו שוב על סירה קטנה וגדולה, אבל הפעם השכילו להביא סירה קטנה גם לעלייה לסירה הגדולה, וגם לירידה ממנה (בירידה ממנה אפילו לא השתמשו במנוע מרוב שהמסע היה קצר והמים היו רדודים). הפעם סירבנו לשלם. כל התיירים הנאיבים ירדו לסירה הקטנה ושילמו, בעוד אנחנו אמרנו שמבחינתנו, נישאר לישון על הסירה. כמובן שכעבור 2 דקות עשו לנו ספיישל והביאו את הסירה הגדולה עד לחוף. קסם.
הדבר חזר על עצמו פעם אחר פעם במעבר בין האיים.

- ברוב האיים פה, אם תרצו חס וחלילה ללכת לשנרקל, תבוא אליכם צ'יקצ'ק סירת דייגים חצי מפורקת, עם כמה דייגים שיציגו עצמם כשוטרים, וידרשו ממכם 'דמי ריף'. לא תשלמו? יחזירו אתכם בבריונות לחוף. ביקשנו לראות תעודה כלשהי, כל דבר קלוש שיציג אותם כאנשי ממשלה או אנשי חוק... אבל כמובן שאין להם.
אני מאוד מעריך טבע, ואשלם כמה שצריך לממשלה המקומית כדי שתטפח את הריף... אבל בחייאת, איזו מן צורה זו?
עדיין לא הצלחתי להבין האם הדבר הזה הוא אמיתי או שקרי. את הכסף שהם רצו לא הבאתי להם.

- לפני כל כניסה לנמל ימי, יש לשלם דמי נמל. למה? אלוהים יודע. ברירה אין לך כל כך, כי אם לא תיכנס לנמל, איך תעלה לספינה? אפשר להקביל את זה בישראל ל'דמי כניסה לתחנת רכבת'. אז... לדמי נמל בסופו של דבר מתרגלים כי אין ברירה.
אבל גם פה הפיליפינים החביבים הצליחו להתעלות על עצמם.
הגענו לנמל... אחרי סקר שוק מבין החברות השונות נותרנו עם 3 אופציות... או לקנות כרטיס טיסה בהמון כסף, או לשלם 800 פסו על מעבורת מהירה ומשוכללת שיוצאת כל שעתיים, או לשלם 180 פסו על מעבורת פחות יוקרתית, ועל הדרך להמתין 40 שעות כי היא יוצאת רק פעם ביומיים...
קנינו את הכרטיס למעבורת המהירה ובאנו להיכנס לנמל. קצת לפני הכניסה לנמל עוצרים אותנו עובדי הנמל ומבקשים מאיתנו להוריד את התיקים... הנחנו שמדובר בבדיקה ביטחונית, עד שהודבקו לתיקים שלנו מדבקות אדומות שמסמלות את היעד שלנו. כשביקשנו לברר מה קורה, דרשו מאיתנו עוד 200 פסו על כל תיק 'דמי פורטר' (כלומר דמי סחיבת תיק). אמרנו לא תודה והרמנו את התיקים, ומיד חטפנו צעקות שאסור לנו להעמיס את התיקים בעצמנו ושחייבים לשלם.
פה כבר נשברתי, חזרתי לקופאית ודרשתי את הכסף בחזרה ואמרתי לה שהיא לא יכולה להסתיר ממני מידע כשאני רוכש ממנה כרטיס. אחרי שהתייאשתי מהאנגלית השבורה של אנשי הנמל, נפל לי האסימון (באיחור, מודה) שהכל פה פועל על שיטת המצליח...
לקחתי את עצמי עם התיק, נכנסתי לנמל, ועליתי לסירה. בהוראת עובדי הספינה, את התיק שמתי יחד עם כל התיקים האחרים. כן, כל התיקים עם המדבקות האדומות.

יש פה נופים יפים, כן?
אבל הגישה של הפיליפינים כלפי התיירים היא עלובה ולא גורמת לי לרצות להמליץ על המקום הזה.
לכל יוצאי קמבודיה וייטנאם ולאוס... כן, היחס פה עוד יותר גרוע. כתבתי את הפוסט הזה לאחר שהגיעו מים עד נפש...

בתמונות - נקודת התצפית של גבעות השוקולד המפורסמות. אנא סלחו לפיליפינים שככה זה נראה, פשוט הייתה שם רעידת אדמה לפניי שנתיים...... (כל אחד ואחת מאלפי המבקרים היומיים משלם 50 פזו כדי להיכנס לאזור הגבעות)
http://s14.postimg.org/mx0nek0w1/20150217_112114.jpg

http://s10.postimg.org/uozxi0f0p/20150217_112109.jpg