"למה לא בלט קלאסי?" הצעתי, "או מודרני? אולי פלמנקו?" לא, היא כעסה. עמוד. ריקוד על עמוד. אמרתי שאני לא חושבת שיש חוגים כאלה לילדים. היא לא הבינה למה. החלטתי שמוקדם מדי להסביר וניסיתי להתחמק. עמדתי בזה במשך שבוע בערך, שבו מדי בוקר ומדי ערב היא שאלה איך מתקדמים החיפושים אחרי חוג לריקוד על עמוד לילדים. מדובר בילדה עקשנית במיוחד. כשנכנעתי והתחלתי לחפש, מצאתי בגוגל סטודיו בהרצליה, שהתברר שמנהלת אותו הבחורה מתוכנית הריקודים שראינו, אליסה. היא רקדה ריקוד מרהיב באודישנים לתוכנית ואפילו התקבלה, אבל איכשהו נעלמה בהמשך מהנבחרת בלי הסברים. כנראה היתה מקצועית מדי.

החיפוש העלה גם שזהר צדקה. אמנם זה לא מאוד נפוץ, אבל ברחבי הארץ פזורים לא מעט סטודיות שמציעים הכשרה בריקוד על עמוד מגיל שבע. קצת נחנקתי, אבל לא היתה ברירה. הבנתי שעומדות בפני שתי אפשרויות: או שאספר לילדה על קיומם של מועדוני חשפנות ועל הקשר שלהם לריקוד העמוד, או שפשוט אקח אותה לשיעור של ריקוד על עמוד. בחרתי באפשרות השנייה.

להמשך המאמר של שני ליטמן, במקור: https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6051927