נאלצתי לבחור בין הסבר מגומגם על האסוציאציות שהתחביב מעורר לבין צייתנות שקטה. חצי שנה מאוחר יותר ליוויתי אותה לאליפות ישראל במה שמכונה כעת "ספורט על עמוד", ומועמד להיכלל באולימפיאדת טוקיו
כמו הרבה הורים, גם אני קיוויתי להגשים דרך בנותי את כל הדברים שלא הספקתי לעשות בילדות או שקוצר הראות לא איפשר לי להבין כמה כדאי להשקיע בהם. הכיוונים היו די בנאליים. חשבתי, למשל, שהן ילמדו להיות פסנתרניות וירטואוזיות או יעשו קריירה בתור רקדניות בלט או שחקניות כדורגל. אבל כידוע, הכל עניין של מודלים. אולי הייתי צריכה לקחת אותן ליותר קונצרטים, מופעי בלט או משחקי כדורגל. במקום זה נתתי להן לצפות בטלוויזיה. הן התמכרו לריאליטי תחרות ריקודים. וכך יצא שלפני כמה חודשים פנתה אלי זהר, אז בת שמונה וחצי, תלתה בי את עיניה הגדולות והנחושות ואמרה בפסקנות — תמצאי לי חוג לריקוד על עמוד."למה לא בלט קלאסי?" הצעתי, "או מודרני? אולי פלמנקו?" לא, היא כעסה. עמוד. ריקוד על עמוד. אמרתי שאני לא חושבת שיש חוגים כאלה לילדים. היא לא הבינה למה. החלטתי שמוקדם מדי להסביר וניסיתי להתחמק. עמדתי בזה במשך שבוע בערך, שבו מדי בוקר ומדי ערב היא שאלה איך מתקדמים החיפושים אחרי חוג לריקוד על עמוד לילדים. מדובר בילדה עקשנית במיוחד. כשנכנעתי והתחלתי לחפש, מצאתי בגוגל סטודיו בהרצליה, שהתברר שמנהלת אותו הבחורה מתוכנית הריקודים שראינו, אליסה. היא רקדה ריקוד מרהיב באודישנים לתוכנית ואפילו התקבלה, אבל איכשהו נעלמה בהמשך מהנבחרת בלי הסברים. כנראה היתה מקצועית מדי.
החיפוש העלה גם שזהר צדקה. אמנם זה לא מאוד נפוץ, אבל ברחבי הארץ פזורים לא מעט סטודיות שמציעים הכשרה בריקוד על עמוד מגיל שבע. קצת נחנקתי, אבל לא היתה ברירה. הבנתי שעומדות בפני שתי אפשרויות: או שאספר לילדה על קיומם של מועדוני חשפנות ועל הקשר שלהם לריקוד העמוד, או שפשוט אקח אותה לשיעור של ריקוד על עמוד. בחרתי באפשרות השנייה.
להמשך המאמר של שני ליטמן, במקור: https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6051927