יום אחד אני הולך ברחוב, ושומע צפירה. טרוד הייתי בעניני, אף לא עמדתי על טיבה. לפתע פונה אלי בחור גלוי ראש: "עמוד! למה אתה הולך?!"
תמהתי: ''למה לעמוד?''"זה יום השואה והגבורה, עומדים לזכר הנספים בשואה!"
ואנכי לא ידעתי. "אה" אמרתי לו, אבל אני לא דתי"!
מה?! עיניו התעגלו: זקן ופאות, וכובע ופראק, ולא דתי?! ובכלל, מה ענין הדת לכאן?!
אמרתי לו: ''אמור לי, כשאתה נוסע ביום שישי לפנות ערב בבני ברק ושומע את הצפירה המבשרת על השבת, אתה ממהר להחנות את הרכב ולרוץ לבית הכנסת?'' ''לא'', הודה. ''למה'' ? שאלתי. ''כי אני לא דתי'', ענה. ''אם כך, הלא תבין: לך הצפירה ההיא לא אומרת כלום. מדוע שהצפירה הזו תחייב אותי? לך דתך, ולי דתי שלי''...
הפה הפעור שלו הזכיר מלכודת זבובים.
''וחוץ מזה'', אמרתי, אין מה להשוות! אתה תתבע ממני לכבד את זכר הקדושים?! אני אבדתי שם מאתים בני משפחה! אז אני לומד לזכרם אומר קדיש. מה הועלת להם בעמידתך בצפירה?!''...
http://vitaminim.org/1/index.php?topic=21260.0